תוכי ענק אכל אותי ואת המשפחה שלי. ואני ראיתי את זה קורה.
בעיניים שלי ראיתי את זה קורה. בבשרי הרגשתי את חתכי מקורו
החד, מיצי קיבתו צרבו בעורי, בעיניי שראו הכל הם צרבו. שחיתי
שם עם חלקי אימי ומעט אבי והקול שהדהד בראשי זעם ורטן וגידף
"פראייר!" הוא אמר ואני רק עברתי שם במקרה "פראייר!" הוא הטיח
בי אשמה ואני ואתם לא עמדנו מנגד "פראייר! הוא צעק" ואני
נעלבתי מכך שגם בטקסט שלי הוא נוגס, לא רק את גופי הוא מחרב
"פראייר! הוא צעק ולא הותיר שום דבר" שיהיה שלי ורק שלי, את
הכל הוא הטמיע, טימא בתוכו "פראייר זעק הקול המנתץ וכולנו
זעקנו איתו וצבעי מלחמה וקולות של שואה וילדי השכנים מזעיקים
משטרה וטראומות מאז היו, ועודן" אך נפשי חזקה, וגופי משוקם.
תוכי ענק אכל את כל משפחתי ואותי ברגע האחרון הוא ירק בבוז.
מאז אני ככה. אולי קצת שבוז...