"אם לא הצלחת עד עכשיו, כנראה שכבר לא תצליח".
והעובדות ממשיכות לדבר. עובדה אחת אומרת שבאמת לא הצלחתי עד
עכשיו. עובדה שניה אומרת שלא נשאר לי עוד הרבה זמן לחיות. ביחד
יוצא שהיא שוב צודקת. והיא לא היחידה שאומרת. וזה לא הדבר
היחיד שהן אומרות. וזה תמיד מדויק עד כאב, ותמיד כואב עד
דמעות. והן לא מנסחות ברחמים. כל האמת בפנים. זו המדיניות.
ואני עוד משלם עליהן. זו כנראה ההתמכרות הקטנה שלי. ההתמכרות
לאמת. אני מעט רגשן בתקופה האחרונה, והדבקות באמת לאמיתה היא
נחלתם של הרגשנים דה-לה-שנות התשעים.
המחלה כבר אכלה לי את כל המערכת החיסונית ונגסה גם קצת בשפיות
דעתי. אם להיות ציורי, אז אפשר לומר שדמותי רועדת בחשכה. אפשר
גם סתם לומר שאני מאוד חולה. אפילו סופני. אני לוקח עוד אחת
מאותן עוגיות מזל שבצלחת. פותח אותה בידיים רועדות. זורק את
החלק הבצקי, הלא רלוונטי. פותח בזהירות את כפלי הנייר. ממתין.
אורב לבשורה טובה. בשורה אחת טובה בתוך כל המרה השחורה שאני
חווה בזמן האחרון. לבי נודם.
"זמנך עבר". |