[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פנדורה פארי
/
השקט של מיטל

לשקט שכזה אסור להפריע, הוא נוקב ומדויק, ברור ובכלל לא סתמי ,
ככה הוא גם הכאב. יושבת במדיטציה העולם עוצר לכמה דקות, כל
שבוע מחדש, רעש פנימי מכל הבלגאן החיצוני, נשימה ונשיפה ונשימה
, חוזר על עצמו. אם תעשי סדר כזה בראש שפה זה הזמן לשתוק ופה
זה הזמן לצרוח, אז הכל יהיה הרבה יותר פשוט. שפה כואב ופה
אדיש. אבל אני עדיין לא הגעתי לשלב הזה, בינתיים  שכואב לי רע
לי, ושפוגעים בי אני בוכה כנראה מישהו שכח לומר את זה
לחיצוניות שלי שלא מקרינה את הרעיון. שקט מבחוץ אז  שקט
מבפנים? יושבת שם במדיטציה וכל פעם המוח צועק משהו אחר, אם זה
מבחן שמנסים לשכוח, משהו  שפגע פעם אחת יותר מדי, שיר מפגר
שנכנס לראש ולא יוצא, או פשוט כמה אני לא רוצה להיות פה עכשיו,
וזה מה שקרה לי לפני חודש או אפילו יכול להיות שנה הפסקתי
לעקוב אחרי הזמן, הבנתי, אני הבנתי כמה אני לא רוצה להיות פה
עכשיו ולא במובן הפילוסופי, לא רוצה לחיות יותר לא רוצה להיות
חלק מהיקום, זה לא שזה בא פתאום אני כבר אז ידעתי מה הולך
לקרות.

זה ההתחלה של המכתב שמצאתי בחדר של מיטל, שהגעתי לשורה הזאת
רעדתי, כי הבנתי יותר מדי טוב מה אני אראה אם אזיז את הגוף
סנטימטר שמאלה, אז עצמתי עיניים וטלפנתי למשטרה. שלווה ושקטה
ככה תמיד תיארתי את מיטל, הפרח שלי. טוב אני מעדיף לא לקרוא לה
שלי, מיטל אף פעם לא הייתה שייכת לאף אחד. אני לא אספר כמה
שאהבתי אותה כי אהבות מתחלפות ומשתנות. אני לא אספר לכם על כמה
שהיא הייתה מיוחדת ומדהימה כי אומרים את זה תמיד, במיוחד
שמאוהבים. אני רק אגיד לכם שהגעתי לשורה הזאת דמעה התגלגלה
וחשבתי על הפעם הראשונה שהיא סיפרה לי שרע לה, באמת רע לה. לא
כל ההתבכינויות שלכולנו יש יותר מדי אלא באמת מכל הלב , שהיא
סיפרה לי בשקט כמה כאב לה פעם וכמה היא שמחה שיש לה אותי
עכשיו. ודמעות קטנות בצבצו מעייניה, ואני כאלו לא ראיתי כי
מהעיניים האלה היה אפשר להבין שהיא ביקשה, התחננה "לעולם אל
תיתן למישהו אחר לראות אותי ככה, בלי המעטה היום יומי
שלי..."



תמיד האמנתי במשהו, הייתי חייבת .כבר מגיל צעיר הצהרתי שאני
באלוהים כבר לא מאמינה, למרות שאף פעם לא אמרתי שאני מתנגדת
כלומר הוא יכול להיות. לא הכחשתי את קיום האלוהים, רק את
העובדה שהפולחנים והחוקים שאנחנו מקיימים הם חסרי משמעות,
ורואים שאלו הומצאו ע"י בני אדם, שטחיים בעיקרם. אבל בכל זאת
חברה שלי שכנעה אותי לבוא איתה לבית- כנסת והרגשתי טוב, ולמרות
שהמשפחה שלי לא, אני משתדלת לשמור מצוות. תמיד האמנתי, אם זה
ביצורים מיתוסים או במגיה או בבודהיזם או באנרגיות, או בכל כך
הרבה דברים. אתם לא מבינים לא יכולתי להאמין יותר, לא יכולתי
להכיל עוד תקוות שווא. חוסר אמון בכל הגזע האנושי ממלא אותי,
תיעוב מהציויליזציה בפרט, אני לא יכולה להסתכל על אמא שלי, בלי
לחוש ארוניה מתמדת, הרי ברור שיום אחד אני אשכח מכל זה ויהיה
כמוה אהפוך לכול מה שתיעבתי. אז הנה אני לא יכולה לתת לזה
לקרות, אני לא אסבול את זה, לראות את עצמי נכנסת למעגל כול כך
ענקי של סבל והוא התחיל כול כך מזמן, אני חייבת לקטוע לפני
שאני לא אוכל לצאת ממנו.  

למיטל הייתה מאין תכונה מאד מוזרה שאני לא חושב שראיתי אצל
מישהו אחר אי פעם, למרות האופי החצי דכאוני שלה שכבר כולנו
הכרנו, שהיא הייתה יחסית במצב רוח טוב היא יכלה לגרום לכול אחד
להרגיש יותר טוב, היה לה פרצוף כזה שנתן לאנשים נינוחות לדבר
איתה על דברים שלא הצליחו לדבר אתם אפילו אם החברים הכי
קרובים. אבל שהיא הייתה בוחרת אם מי לדבר זה היה הבן אדם שהכי
היה לא קשור אליה, או שהוא נבחר בשיקולים מתמידים ומחמירים
מצידה. לא היה לה קל לדבר על עצמה, אפילו לא רק אם עצמה בגלל
זה היו לה כול כך הרבה דיכאונות, בגלל זה היא הייתה צריכה משהו
להאמין בו. כי גם איתי היא לא הצליחה להיפתח ולספר על הכל, גם
איתי הכי טוב שיצא לה היה לדבר קצת ולבכות הרבה, מלווה במשפט"
על תשאל אותי מה קרה, בבקשה פשוט תחבק אותי הכי חזק שאתה
יכול...". היא לא הבינה שהיא האמונה שלי, שאני מאמין בה,
האלילה שלי המקור לכל היופי והתום, שנפסק.


יש בי יותר מדי ביקורתיות, אני אפילו מבקרת את עצמי יותר מדי.
אני חייבת לעשות סצנות לכל דבר קטן שמפריע לי, אני מדברת הרבה
יותר מדי, ושאני כבר מדברת זה על הדברים שאני לא באמת רוצה
לדבר עליהם. אני צוחקת בצורה ממש מעצבנת, אני בוכה יותר מדי,
אני נכנסת לדיכאונות בקלות מדי, אני מתנהגת לפעמים בצורה
מתנשאת. אני אומרת דברים רק בשביל שהתגובה עליהם תכלול "תשומי"
מוחלט, אני לא מצליחה להבדיל בין מצב רציני לצחוק. אני לא יפה
אני לא רזה, אני לא קלילה, אני לא חכמה, אני לא שמחה, אני לא
שחורה, אני לא מושלמת. אני מצפה ציפיות בלתי אפשריות מאנשים,
בעיקר בנים, אני מצפה ציפיות בלתי אפשריות ממני שאני נכשלת אני
נכנסת לעצב עמוק מדי. ואני לא אוהבת את עצמי יותר מדי. זוהי
רשימת חסרונות שגם הרבה דברים חסרים בה. חשבתי על החסרונות
האלה כול כך הרבה בזמן האחרון, למה אני כול כך דפוקה? למה
אנשים אחרים לא? למדתי לקבל את עצמי כבר מזמן, אבל הביטחון
העצמי שלי מתחיל להתמוסס. אני פשוט כבר לא מאושרת. מיותר מדי
דברים, ומיותר מדי אנשים. הם לא אוהבים אותי, הם בטוח יבכו,
אבל מבפנים בתת של התת של התת- מודע, האם זה באמת משנה להם?
שני הבינה, אני חושבת שהיא עדיין מבינה. זה השיר הזה, נו...
Nothing in this room but empty space, no will, no want, no
mind, no faith  
רק שה"חדר" הזה הוא המוח שלי כבר לא נשאר שם כלום, חוץ מעצב
וגם דם הרבה דם.

עומר היה החבר של מיטל הוא אחלה בן אדם אומנם קצת בעייתי,
אוהב לדבר על ערפדים בצורה יותר קיצונית מאתנו, כלומר ככה זה
שמתייחסים אלייך כ-"פריק" יש את אלה שלוקחים את זה רציני ויש
פחות, עומר רגיל שכולם הולכים בדרך שלו. לא מזמן היה להם ריב
מסוים אף אחד לא הבין מה קרה אני הנחתי שהיא קלטה עד כמה האהבה
שלו שטחית ולא אמיתית, זמן קצר לפני הפרידה מיטל נכנסה לדיכאון
באמת עמוק היא הסתובבה בביה"ס שעות ללא מילים, ללא תגובה, היא
לא ניסתה להסתיר כלום, לפעמים היא הייתה בסדר, אבל משהו
בתוכה... היה חסר חיים, אפילו יותר מהרגיל, מיטל גם אהבה אותי-
(אני חושב) אבל כמו שאוהבים אח, לא כמו שאני אהבתי אותה. היא
הייתה כול כך יפה הסבל הוא שהפך אותה למכוערת,  כלומר יפה אבל
עם קמטי עייפות וכאב על פניה. אני זוכר את הפעם ההיא שהיא
הגיעה לקבוצת הכדורגל שלי( הדבר המצ'ואיסטי היחיד שאני עושה)
באמצע אימון, עם חיוך על פניה ,סלסלת פיקניק על ידה ואמרה "אתה
בא עכשיו" לא היה משנה לה האימון שלי ולא כלום, או שכנראה היא
פשוט ידעה שזה יספיק לי כדי לבוא. ישבנו שם בפארק הזה די
שקטים, מתחבקים וצוחקים מדי פעם, אבל רוב הזמן היא ניסתה
להסתכל עליי בעיניים. העיניים הירוקות שלה, המבט  שהיא שאלה
אותי: "למה אתה רוצה להסתובב איתי, אני טיפוס דכאוני ומעצבן
ואתה לא תשיג מזה כלום, לא כמו עומר, אז למה?" חייכתי, בשניה
הראשונה הייתי בטוח שהיא צוחקת. אבל היא בהתה בי בעיניים הכי
כנות בעולם. מיטל...! את בטוח צוחקת... נכון?  היא עשתה פרצוף
כול כך מאוכזב ואמרה עזוב לא משנה, עוגת הגבינה מוצאת חן
בעינייך? ואז חיבקתי אותה, מנסה לנחם ולהסביר שזה לא ככה. ואז
היא התחילה לבכות.


מנסה לא לבכות, מנסה לא לצרוח מנסה להירגע ולשכוח והכול מבעבע
ולא מרפה. כאבים של פעם, כאבים של היום, התלבטויות קשות מדי עד
שהראש מתפוצץ, ואתה רואה את הסיגריה או את הבקבוק וחושב ומודע
לכמה שזה יעשה לך רק רע, כי כבר למדת יותר מדי טוב איך זה.
ומסתכל בנשמה דומעת, כול כך הרבה זמן מנעתי מעצמי לקחת ,
נמנעתי עד שחשתי את ההרס העצמי מכרסם וזה בכול מקרה כבר לא
שינה כלום, אז שתיתי ועישנתי ואף אחד לא ידע, כי זה בא
בתקופות. וגם לא הסכין כי  זה כבר נראה כול כך פשוט, הדרך הזאת
שאתה מוציא את הכאב פיזית נראתה לי כול כך טובה, משחררת...
לפעמים עומר ראה את זה את המזוכיזם העצמי, הוא היה מודאג, אבל
לא יותר מדי, פשוט לא היה אכפת לו ממני מספיק אני עוד אחת, לא
כמו שהייתי פעם,  סתם עוד זונה.
אף פעם לא הודענו רשמית שאנחנו חברים, למרות שכולם התייחסו
אלינו ככה, לי זה שינה הרבה. זה עשה את ההבדל בין התחרמנות לא
מזיקה, לסקס.
עומר אמר לי לפני כמה זמן שהוא אוהב אותי, הוא היה שיכור- יותר
מדי שיכור, הוא קרא לי הזונה שלו, אני לא מבינה אייך הוא
העיז?! מי לעזאזל הוא חשב שהוא. מהרגע שהייתי איתו מהשנייה אני
הבנתי שזה הרסני לאשיות שלי. הוא התייחס אליי כנסיכה במצוקה
שזקוקה תמידית לעזרה. בהתחלה זה היה די מצחיק, אפילו די מחמיא
למען האמת אחר כך זה התחיל לצרוב, לא יכולתי לדבר או להרגיש
לידו הדם פמפם מתוכי הוא זעק לצאת, אף לא יודע מה קרה בלילה
הזה שהוא היה שיכור- אפילו לא עומר, הוא לא זוכר כלום, אני כן.


אני כבר הבנתי יותר מדי טוב מה עבר בין עומר למיטל, ביני
לבינה זה היה שונה. אני ידעתי שמיטל היא באמת ילדה טובה, תמימה
אם תקראו לזה אחרת. אולי עומר נתן לה רושם של מופרעת, אבל היא
לא הייתה שוכבת איתו לא עד שהיא לא הייתה בטוחה במילון אחוז
שהיא אוהבת אותו והוא אותה, ותחושת הכאב שהוא גרם לה, זאת לא
הייתה אהבה. אני חשדתי שהוא הכה אותה- היא תמיד הכחישה בתוקף,
עוד לפני שסיימתי את המשפט. "הוא לא אבא שלי!" והוסיפה עוד
שריטה או אנחה כועסת לעברי כדי להעביר את הנקודה. אולי הוא לא
התעלל בה פיזית אבל נפשית הייתה לו השפעה רצינית עליה, יותר
ממה שהיה אמור להיות. היא שנאה את זה, היא אף פעם לא אהבה או
רצתה להיות תלותית. פמיניסטית לנצח, ועדיין היא לא הצליחה
לשמור על החוזק שלה לידו. כמו אבני מטאור לסופרמן, הוא היה
מחליש אותה, וגם את כול הכוחות הנסתרים שלה. אני לא יודע מה
אני הייתי בשבילה אחרי שהם "נפרדו", חבר? אהוב? זה לא משנה
עכשיו יותר מדי, אני מניח שזה גם לא הדבר שמיטל חשבה עליו
בימים האלה, אחרת היא לא הייתה עושה את מה שעשתה.


אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
אני מוצאת אותי חשה את המשפט הזה כול הזמן. כלום לא עוזר,
כלום. זה לא עובר. זה בלימודים בביה"ס במיוחד מול הבנות
שאוהבות את החיים שלהם כול כך הרבה שהם מרגישות צורך עז להנמיך
את המכנסיים ולעלות את הגופייה עוד סנטימטר עד שכמעט רואים את
החזייה. ולהסתובב בורוד, ירוק בהיר, ותכלכל- הצבע החם של
העונה. בא לי להקיא כל שניה שאני רואה אותן, מזויפות מלאות
בפוזה הן מזכירות לי למה אני צינית, למה אני שונאת את העולם.
אם זה עם חברים שרובם כבר עזרו. אבל אנחנו קבוצה גדולה מדי,
אני לא מובנת אפילו איתם. והם כבר רגילים שאני בדיכאון אז הם
הפסיקו לנסות, אפילו בועז שרק רוצה שיהיה לי טוב הופך את הכאב
לכל כך הרבה יותר גרוע והוא אפילו לא מבין את זה.
ואם זה בבית שכבר שנים הוא לא מתפקד במשמעות הזו של בית, זה לא
HOME  זה סתם HOUSE  מקום שאני חוזרת אליו כי אין לי מקום יותר
טוב ללכת. אני זוכרת שהמורה שלי לספרות שאלה אותי לפני כמה
זמן, מי לימד אותך להתנהג ככה? ממתי מישהו מדבר ואתה מדבר
ממולו על משהו שבכלל לא קשור? עניתי לה נמהרות שאני מדברת
קשור, והיא אמרה מה אמרת? שאין לך סבלנות? לא! אמרתי שמה שאני
אומרת הוא רלוונטי מלשון קשור. תגידי, היא הסתכלה עליי, גם שאת
יושבת בערב לארוחה משפחתית את מדברת ככה לאימא שלך? חייכתי
אליה ואמרתי שכבר שנים לא הייתה לי ארוחה משפחתית משותפת אם
ההורים שלי, והוספתי בלחש אולי לעצמי אולי לחברה שלי שישבה
לידי שגם בארוחה האחרונה שהייתה: אבא צעק, אימא צעקה עליו
חזרה, ובסופו של דבר צרחתי אני על שניהם( תמיד היה לי אומץ
בקטעים שהיה עדיף שהייתי פחדנית, וסותמת את הפה) ורצתי לחדר,
תודה לאל על מנעולים. יש לי אפילו תחושה שזאת לא אימא שלי
שתגלה ראשונה זה יהיה בועז או טל, נכון? בועז אתה שם...?

עיניים נעצמות, אני פה מיטל, את שומעת אותי? המילים שלך
..." אפילו בועז שרק רוצה שיהיה לי טוב הופך את הכאב לכל כך
הרבה יותר גרוע והוא אפילו לא מבין את זה..." לא מרפות, מה אני
עשיתי מיטל, אייך פגעתי בך?  אני באמת לא מבין, דמעות מתחילות
לזלוג גם בי. כל מה שרציתי היה שתישארי איתי שתביני שאני אוהב
אותך, אני אוהב אותך, את שומעת? את אף פעם לא הקשבת לי גם
שצרחתי עלייך להתלונן על אבא שלך במשטרה, שתבואי לגור איתי
העיקר שלא תחזרי לשם. אבל את תמיד חייבת להתמודד אם הכל לבד,
כמו אטלס מחזיקה את נטל העולם תחת הכתפיים שלך. כל כך אני רוצה
לצרוח, צאי מזה! כולנו עוברים קשיים לכולנו רע, לכולנו יש
בעיות! אבל רק מיטל יושבת שקטה מרגישה בודדה, מרגישה שהיא
היחידה שהיה לה רע בחיים. ואני לא ידעתי אייך לעזור, והיא תמיד
עוזרת לי, עד שאני מחייך. מה הייתי יכול עוד לעשות?  גם עכשיו
לא ידעתי אייך לעזור או למנוע, אני מרגיש כו חסר תועלת.


בועז- זה מדהים אייך שם אחד יכול לומר לך כול כך הרבה דברים.
אולי בועז יבין? לא רק שני הבינה מתי שהיא הייתה איתי, והיא
כבר מחכה לי יותר מדי זמן שהצטרף אליה. בועז היחידי שהסתכל
עליי כמו שאני, מה שאני. אבל בועז  לא יכול להבין את הצד הזה
שבי שכל כך כואב, וכלום כבר לא עוזר. הוא לא יכול להבין שאני
רואה אותו מחזיק בירה ולו זה אומר כלום ולי כל כך הרבה, הוא לא
יכול להבין מה לראות את עומר ככה עשה לי. והוא לא יכול להבין
עד כמה זה כואב לי שהוא אוהב אותי יותר מסתם חברה, כי אם אני
אגלה לו אייך אני מרגישה כלפיו, גם הוא כבר לא ירגיש בנוח
איתי, גם הוא כבר לא יהיה חלק מהחיים שלי, ואני אשאר לגמרי
לבד. עוברת לי מחשבה הרסנית מדי בראש - להשתכר, מי שמכיר אותי
(ולא יודע על התקופות ששתיתי) יודע מה זה עושה לי רק לראות
בירה, להריח אותה- זה יספיק לי כדי לבכות. והתחושה הזאת בזמן
האחרון לא מרפה אולי ככה הכל יראה יותר טוב? אולי ככה אני
אצליח לדבר אם בועז, להוציא את הכל החוצה והוא ידע את כל מה
שאני רוצה לספר, וירגיש לא נעים לדבר איתי על זה כי אני אשכח
שאמרתי את מה אמרתי, אבל אני אדע שהוא יודע, וזה יהיה מכל הלב
וככה לא יכאב. בועז אתה אוהב אותי, ואני אוהבת אותך ממש ממש
הרבה, אבל בגלל זה אני לעולם לא אוכל לעשות אם זה כלום. כי כל
דבר שקשור בי נפגע, וזה לא סתם עוד סצנה שלי, אתה תישאר איתי-
אתה תיפגע, כי אני גם לא אוהבת אותך בצורה כזו- אינטימית כמו
אם עומר. אתה חלק ממני, אני לא אוכל לחיות אם המחשבה שאני אאבד
את מה שיש לי אתך לטובת משהו אחר.

שני הייתה אחותה של מיטל, אני אף פעם לא הבנתי בדיוק מה קרה
שם. מה שבטוח אחרי שהיא נפטרה מיטל הפכה לבן אדם שונה לגמרי.
כאלו המשענת היחידה שלה נעלמה, מצאתי אותה הרבה פעמים ליד הקבר
לא מאמינה, לא מסוגלת להאמין... נשארתי לבד... לגמרי לבד...
בדרך כלל בימים האלה היא הייתה הולכת במשך שעות, חושבת,
ומרותקת  ע"י ההורים שלה שכבר מזמן הצליחו להמשיך אלאה. לפני
ששני נפטרה היא נכנסה להריון היא לא יכלה להיות יותר מחודש
שלישי, ההורים של מיטל לא ידעו, אף אחד לא ידע חוץ מהחבר של
שני, מיטל ובגלל זה גם אני. שבועיים לפני ששני נפטרה היא הפילה
את העובר, תמיד תהיתי אם יכול להיות שהיא התאבדה אבל לא העזתי
לשאול, שקראתי את המכתב של מיטל התחושה התחזקה, אבל אז הבנתי
עד כמה שטעיתי- שני לא התאבדה, שני אהבה את החיים היא גם אהבה
את אחותה, ושתיהן שנאו יותר מדי דברים. ביחד מאוחדות- לחוד
פגיעות, מיטל הסבירה לי הכל במכתב, הכל. עומר, שני, ואבא שלה
פעם אחת יחידה, פעם אחת מאוחר מדי.


   לא יכולה יותר  לשתוק, ולא יכולה יותר לצרוח. הגוף הקטן
הזה לא יכול לחוות יותר עומס רגשי. מהכאב של אבא, והמוות של
שני, ובועז ועומר, ולימודים וחברים , והמשמעות שאמורה להיות
לנו בחיים הדפוקים האלה. מה המשמעות שלי?! אז פעם אחת ודי,
נוציא ונגרש את השד.  ולעולם לא נזכור עוד פעם, נוציא את הכאב
החוצה.
הסכין רועדת לי ביד, כמו שרעדה כל כך הרבה פעמים- יהיה לי
אומץ? שריטה ראשונה דקה- שטחית , מנסה לדמיין עתיד ורק רואה
עבר, שריטה שניה קצרה יותר אבל מהירה, שומעת ציוץ ציפורים
מבחוץ, לאיזה ילד גנבו את האופנים,  עדי צלצלה לפני דקה: כן
עדי יש מחר בוחן, וכבר אמרתי לך אני לא הגיע אליו- יש לי
תוכניות לעשות, שריטה שלישית ופתאום אני רואה טיפה קטנה של דם-
אומץ. ומחבקת את עצמי, מסתכלת במראה בפרצוף מלא דמעות,
ומתיישבת - לכתוב, אי אפשר ככה, הם חייבים לפחות הפעם לנסות
להבין, לפני הסוף.
אבא הכה אותי ואת שני, אני כבר לא מתייחסת לזה כמו פעם- איזה
מסכנה אני, החיים שלי נהרסו. אלא משהו רחוק שהוא לא חלק ממני.
אבל הוא משפיע על החיים שלי יותר מדי גם היום אני לא מצליחה
להיות אינטימית אם בנים, מפחדת להיפתח ועוד כל מני דברים שסתם
ידכאו אתכם. מגיל צעיר מאד אבא ואימא רבו, הם התגרשו. היא
התחילה לשתות, יותר מדי, על כל העבר המבוזבז שלה. ובגלל שאף
אחד מאתנו לא העיז להתלונן על ההלקאות של אבא (אף אחד לא ידע)
אז הוא הצליח לקבל משמורת אלינו, ההורה החוקי. בגלל זה רק שני
הבינה, בגלל זה היא לא יכלה להשאיר אותי שם לבד, אתו. היא אהבה
את החבר שלה- הוא הבין. היא התכוונה להתחתן אתו לעבור לגור
אצלו ורצתה לקחת אותי אתם. שאבא גילה שהיא בהריון... ושהיא
מתכוונת לעזוב את הבית... הוא הרביץ לה, כל כך חזק וכול כך
נורא. כהרגלו שניה אחר כך הוא צעק על עצמו "מה עשיתי!" ונפל על
הרצפה לצידה מנסה לעצור את הדימום, אבל זה היה מאוחר מדי,
התינוק מת. לחבר של אחותי היה קשה להסתכל עליה אחרי זה, הוא לא
אמר את זה אבל הוא חש שזה אשמתה, ואני הרגשתי הבן אדם החסר
תועלת הגדול ביותר בעולם, הייתי שם ולא עשיתי כלום, כלום.
ואבא, הוא לא עזר בגרוש, שני סירבה לראות אותו. בשבוע האחרון
לחייה היא נראתה לי שבורה, ממש שבורה מבפנים. הפצעים שלה היו
ממש חמורים, היא נכנסה החוצה ופנימה להכרה, היא לא נפטרה מזה
אלא מרשלנות רפואית, מנת יתר של סם תרופתי. מאז אני לבד, מאז
כבר אין מישהו אחד שמבין אותי או שמנסה. אבא הזדעזע ממה שעשה,
שינה את החיים שלו הלך לטיפול, לוקח תרופות, הוא אפילו כבר
מסתדר לא רע אם אימא שכבר נגמלה בינתיים. ורק אני נשארתי
"עוינת"- מאיפה הציניות הזאת מיטל, צאי מזה תחייכי, נו! לא
עוזר? מה גרם לך עוד פעם לדיכאון? זה המבחן במתמטיקה, נו אז לא
נורא, מה לא התכוננת? לא היה זמן?
לא, אני עונה אה... זה לא משנה, לפעמים אני נכנסת לתחושה הזאת,
אני לא יודעת למה, אולי יש לי דיכאון קליני.
ואני חושבת: או שאולי זה העובדה שאחותי מתה, מישהו שם לב?
למישהו אכפת?! אני כבר לא בבית אף פעם, כי אני שונאת את אבא
שלי, שונאת. ואני לא חושבת שאני אי פעם אתגבר על זה, הבת אדם
היחידה שהשאירה אותי בחיים, מתה. ולמדתי לחיות גם אם זה,
ביליתי שעות עם חברים, ניסיתי לשכוח, לגייס כוחות נפשיים חדשים
עברו שנתיים. נהפכתי לבן אדם שונה, פריק, סגור.
ואז בא עומר. היחידי שחשב שאני יפה, היחידי אי פעם שאמר שהוא
אוהב אותי והתכוון לזה, שהעלה לי חיוך בלי לרצות אפילו, היחידי
שהשתיק לפחות לקצת את השד מבפנים שזועק לעוד כאב והרס. שאני
חושבת על זה היום לא הכרתי אותו כל כך טוב, שהוא השתכר הוא אמר
לכולם אבל לכולם את מה שחשב ומה שהרגיש, את הכול. והוא לא רק
אמר הוא גם עשה, יותר מדי. הוא הפיל אותי על הדשא, ולא נתן לי
לקום, הרים לי את החולצה והחזייה והחצאית. וכמעט... הוא
כמעט... ואז שמעתי צרחה מרחוק, מממש רחוק, אולי אני צרחתי
אותה?! אני לא יודעת... והוא נעלם. הצלצול יום אחרי של
הטלפון:
" היי מיטל זה אני, עומר... אני לא זוכר כלום מאתמול הייתי די
שפוך..."
" כן, היית" אני עונה
" אמרו לי שעשיתי דברים די משוגעים אתמול, אני מקווה שלא
עשיתי לך כלום, אם כן אני ממש מצטער"
" אני לא כועסת, באמת שלא, קשה לי להבין אותך... אבל זה לא
משנה... כלום לא קרה יותר מדי, אמרת שאתה אוהב אותי"
"אני באמת אוהב אותך, אז את סולחת לי?"
" אין על מ..ה " המילה קצת נתקעת בגרון, כי יש לי תחושה שעוד
שניה אני לא התאפק והדמעות יצאו החוצה" נתראה מחר, ביי" ניתקתי
מהר, ובכי. אני לא יכולה לספר לו, אני לא. אני אוהבת אותך
עומר, ועכשיו כמו כל האנשים שחשתי קרבה אליהם אני גם שונאת
אותך.  ומחשבות שחורות עולות לראש. שני, בלילה הזה שחזרת הביתה
בצורה כזאת, ואבא היה שם, מה עבר לך בראש? התחושה הזאת שאת
הולכת למות, שאת לא תעמדי בכאב, שכאן זה נגמר? לא יכולתי לראות
את זה קורה לך, לא עכשיו ולא לעולם. אף אחד לא מבין, אף אחד לא
יודע, מה זה לראות עובר מת. מה זה לראות את אבא שלך בטוח שאת
זונה, ואת החבר שלך מתייחס אלייך כמו אחת. את אימא שלך מעדיפה
להכחיש את הקיום שלך, כי רק אז היא יכולה לחיות עם עצמה.
וחברים שלא יכולים לתאר את החיים במצב כזה, אטומים לכל, ליותר
מדי דברים. וחבר אחד שאתה כבר לא יכול להסתכל עליו יותר כי אתה
מפחד כל כך מפחד שהוא יכיר אותך מספיק, עד כדי כך שאתה יודע
שהוא ישנא אותך, כי אתה לא מספר לו כלום על עצמך, כי אתה
דיכאוני כי... אתה לא יכול להתמודד אם אהבה. לראות את הנשמה
שלך משתנה, להתפלל ושכלום לא קורה, לבכות לבד ושכלום לא קורה,
לצרוח בחושך וכלום לא קורה!  כל מה שאני רוצה זה שקט.
אז אולי הכל עכשיו יהיה יותר שקט ויותר קל, אני אפסיק לבכות
כול כך הרבה, וגם לחשוב כול כך הרבה, ואולי הגיע לאיזה מקום
יותר טוב ,לא יהיה שם בית, ולימודים ובועז ועומר לא יטרידו
אותי יותר. ואני לא אתמסר לפיתויים, ולא אחיה באשליות, ולא
האמין, אולי עכשיו אני אקבל תשובה אם אלוהים קיים, מה שאני
יודעת שסוף כול סוף, פעם אחת השקט שאני יהיה בו יהיה שקט אמיתי
ולא מלא בהרבה מחשבות כואבות, וגם אם הצליח להתרכז בשקט ושלא
אכאב לי אני לא הצטרך לחזור מתישהו לעולם האמיתי, אני אחיה
בתוך השקט ,השקט שלי.
     אני אוהבת את כולכם אהבת נצח, מיטל.





וזה ההספד שלי אלייך, מה שנשאר לי ממך, כפי שראית והרגשת את
העולם, אמרו לי להגיד את כל הדברים הטובים שבך, אמרו לי
להתייחד אם הזיכרון. זאת הדרך היחידה שיכולתי לחשוב עלייך.
לספר לכול מי שהיה לו אכפת מספיק לבוא ללוויה, שלא הכיר אותך
ולא יכול להבין  התאבדות. בדרך שיבין או שלפחות ינסה, ושלא
ישפוט, לאף אחד אין זכות לשפוט. היינו עסוקים בעצמנו ולא שמנו
לב לגסיסה. המוות שלך הוא לא באמת תוצאה של זה שלקחת את חייך
בידייך. אלא של מחלה ממושכת שהסתיימה במוות אחרי הריקבון של כל
התאים הפנימיים מחלה נוראה שבשפה הפשוטה של היום קוראים לה
בדידות או כאב. והייתה לנו את התרופה כל הזמן הזה, לכל אחד
ואחת מאתנו אבל אנחנו לא ידענו אייך לתת, ולך היה קשה לקבל-
אהבה. אני לעולם לא השתוק יותר שרע לי, לא אשמור הכל בפנים
שאני מרגיש, אני אוהב אותך מיטל , אני מתגעגע למה שהיית, למה
היית חייבת לעזוב? ואני מקווה שאנשים ששומעים אותי עכשיו
בלוויה מבינים, כמה שקט נפשי הוא דבר נחוץ, יותר מכסף דברים
חומריים! יותר מהכל! החיים נגמרו שאת עזבת ואני לא יכול יותר,
לא יכול. מרגיש שאין פה שום דבר לחיות בשבילו, מרגיש כמה העולם
הזה לא הוגן. לא אפשרי, אני לא יודע מה לעשות אם התחושות האלה,
לא מעיז להיפרד ממך ולהתייחס כעבר, את חלק ממני, ממעגל הסבל
שירדוף אותי לנצח,
ולא רוצה,
אלא חייב להתמודד.
עד החיים הבאים, פה זה נגמר, בועז.




מעגל של סבל.
מוקדש למיטל- I miss you ,may god bless your soul
וכול האנשים הטובים: דנה, זוהר, מרב, תומר, גיא, נועה, יואל,
ענבר, יעל, אלה, דינה ונטע-לי.MAKE THE PAIN STOP







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשהיינו
בדולפינריום,
בהתחלה שלי חשבה
שגמרתי, לקח לה
זמן להבין מה
קרה.




החבר של שלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/11/02 23:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פנדורה פארי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה