אחד מסיפורי הילדות שעליהם אהבתי להתרפק היה על כלבה שאימצה
אותי בעודי עולל בן יום, כאילו הייתי שלה, ולא היתה נותנת לאיש
להתקרב לעגלת התינוקות בה הונחתי.
הייתי מדמיין עצמי כרומולוס יונק משדייה והופך להיות קיסר
אימפרייה, מלך העולם.

לבית נמלים לא נצרכתי, גידלתי אותם בטבע. עוקב אחר מהלכן בטור
אינסופי לארך קירות ומחזיר לשורה את אלה שאיבדו את דרכן.

ראשנים הייתי דג בבריכה שבגינה הציבורית ומגדלן לצפרדעים
לתפארת.
אז עוד לא הכרתי את המטבח הצרפתי וידעתי שניתן להפוך זאת לעסק
מכניס.

אקווריום ובו דגי חרב ומלחמה, גופים מולים וסייפנים ששייטו להם
בין בועות מפעפעות היה תחליף לטלויזיה של היום.

ידעתי אז שבבגרותי אהיה רופא וטרינר.
החלום של כל אמא יהודייה, רק של חיות.

אך גם חלום זה התנפץ לו כמו הרבה חלומות אחרים כאשר באחד
מביקורי במושב, צפיתי בעבודת הוטרינר אשר קטם משך יום מקורן של
אלפי תרנגולות מקרקרות הכלואות בתאי צינוק, ואחר עבר להרביע את
הפרות ברפת, לא, לא מה שאתם חושבים, עם מזרק.
הכל נראה לי טכני מידי, עבודה לשם עבודה בלי אהבת חיות והנאה.

תם השירות הצבאי, לא משהו שיש לספר עליו ואני עומד מול העולם.
החלום של מתן עזרה עדיין היה קיים, ומכיוון שמדם אני סולד,
פיתרון האולטימטיבי היה ללמוד פסיכיאטריה. גם רופא, ובעיקר,
מאוד מעניין.

למדתי לדעת שלאחר שמקלפים את ה'בגדים' נותר ניצב מולך אדם בשר
ודם, עם רצונות, כעסים ופחדים.
כל בני האדם נולדו שווים בפני אלוהים וגם בפני הפסיכיאטר.

הייתי מטה אוזן, הופך לשותף, חודר לנפתולי הנפש והנשמה.
הפכתי לשם דבר בתחום ועם ההצלחה הפכתי לסלבריטי ומחוזר.
אנשים בעמדות מפתח, באקדמייה ובבוהמה היו מתגנבים בחשאי
לקליניקה למצוא תמיכה.
גם טור בעיתון ופינה ברדיו למאזינים קיבלתי. שמי נישא והיה
מוכר לכל.

הסיפורים שבהם נתקלתי בהמהלך עבודתי היו מרתקים. כרכים ניתן
היה למלא בהם.

היא התקשרה וביקשה לקבוע לשעה מאוחרת, כינתה עצמה דליה לוי.
"אני לא רוצה לפגוש אף אחד" קבעה. פיניתי לה את שעות הערב
המאוחרות לאחר שהמזכירה ואנשי הניקיון מסיימים את עבודתם.

כבר החלתי לאסוף את ניירותי כשפעמון האינטרקום צלצל. "זו דליה"
נשמע קולה עטוף בגון מתכתי.
לאחר דקה נקישה על הדלת, היא הופיעה. חצתה את חדר ההמתנה, אדון
לעצמה, ונחתה על הכורסא למול המכתבה. שילבה רגל על רגל, שלפה
סיגריה מנרתיק מוכסף והורתה לי באמצעותה לתפוס את מקומי למולה.
התישבתי דומם מחכה למוצא פיה.

"שמי ומעשי אינם רלוונטים כאן" פתחה ואמרה, "וגם אינני זקוקה
לעצתך על מנת לכלכל את מעשי" הוסיפה באותה נשימה. הנהנתי בראשי
לעומתה תוך שאני נותן לגופי לשקוע אחורה בכסאי, משלב את ידי על
חזי בהבנה שנכון לי לילה ארוך.
"אני נשואה באשר ואם לשלושה ילדים מקסימים. אני אישה עצמאית
ומסלול חיי ברור לי לחלוטין, מתוך בחירה שלי. עובדת, לומדת וגם
יוצרת. מאום לא חסר לי". הקשבתי בשקט מחכה לבאות.

"אני טיפוס סוציומאטי" פלטה לאחר אתנחתא, "כשאני מחליטה לקום
מהספסל אני קמה ולא מביטה בזה שיושב בצידו האחר. כשאני עושה
זאת אני שלמה עם עצמי כי זו אני וזו דרכי. זהו".

הרמתי עצמי מתנוחת המאזין לכדי ישיבה זקופה, "את בטוחה שאין
עוד?" הרמתי גבה לעומתה.
"לא, אין כלום יותר" השיבה כיורה מהמתן.
למוד ניסיון הבחנתי בצליל אחר בו נאמרו המילים.
"ובכל זאת, את התשלום עבור מלא השעה אגבה, כך שקחי לך את הזמן,
שחררי את הנשימה ותני לי להבין דבר מה" אמרתי בטון רך, ונדמה
היה כי היא קיוותה לכך, שכן בלא שידול נוסף התמסרה לדבריי.

"זכותו של כל אדם לבחור לו את מהלך ודרכי התנהלותו בחייו. אך
אנו חיים בחברה הניזונה האחד מהשני, אנו חייבים גם לסגל לעצמנו
ולקבל עלינו קודי התנהגות אשר ימנעו חיכוך והתנגשויות עם
הסובבים אותנו. כך ברמת הפרט וכך גם ברמת הכלל. אנו לא חיים על
אי בודד אנו לעצמנו ומכיוון שכך הם פני הדברים מישהו אחר שיושב
על הספסל עלול להיפגע וליפול בקומך. איזון היא מילת המפתח".

היא הביטה בי תוך התפתלות וניכר היה בפניה שהדברים קשים לה.
"אבל כבר אמרתי לך שאני סוציומאטית", ענתה לי כמוצאת קרש
הצלה.
"גם אני סוציומאט" זרקתי לעברה, "אבל זה אינו בא להצדיק
התנהגות אגואיסטית", יריתי חזרה ונטלתי ממנה את הגלגל.
"טוב לי עם זה, כי כך אף אחד לא יכול לפגוע בי. אני האדון"
ניסתה.
"ולמה שמישהו ירצה לפגוע בך?"
"אני רואה מה שקורה סביבי ואמרתי לעצמי שלי זה לא יקרה".
"אף אחד לא יכול להבטיח לנו את המחר, האם משום כך נעצור את
מהלך חיינו?" הקשתי
"לא, אבל למה לקחת סיכון מיותר?"
"ולהתחתן, להקים משפחה, ילדים זה לא סיכון? וללכת לעבודה,
לטיול, נסיעה סתם?"
"זה משהו אחר, שמוכרחים" ענתה.
"גם חברים וחברה זה הכרח. בני האדם הינם טיפוסים החיים בחברה,
בעדר.
ואת חיה בתוך תא כלא שבנית לעצמך. כי רק שם את מרגישה בנח,
בטוחה, משום שאת מכירה את המרחב. אבל מה עם פריצה החוצה,
לעולם?
לימוד, צבירת ידע, לא תוביל להתפתחות האישיות אלא רק תזין עוד
תאי ידע, מיצוי יכולות המח.
המהות, ההוויה, הינן מילות המפתח לפריצה, דרך הרגשות, המחשבות
והגוף, מכלוב הזהב שבנית סביבך".


שתיקה השתררה. זה היה טיפול בהלם. הצבת מראה אל מול הפנים, אל
מול המציאות.

היא קמה חיוורת, הדם אזל מפניה, פישפשה בארנקה ושלפה שטר
ירוק.
"קח, שמור את העודף, אני לא צריכה קבלה", הניחה אותו על השולחן
ופסעה לכיוון היציאה.

ליד הדלת הפתוחה הסבה אלי את ראשה ופלטה:
"אתה יודע ששליש מאוכלוסיית העולם גרה בסין, ויש שם כפרים ויש
שם ערים ויש שואבי מיים ויש רועי חזירים. ויש גם מנדרינים
מלומדים אשר הם גם יודעי קרא וכתוב, והם מעודנים ויש בהם
כבוד.
וישנו גם הקיסר, הקיסר הוא בן השמיים והוא מעל לחוק. אבל הוא
יודע וכך גם אני, שבשירותים הוא כמו רועה חזירים", וטרקה אחריה
את הדלת.

הותירה אותי מהורהר, סוגר מעגל, חלום ילדות.
ואני הרי רציתי להיות ווטרינר וכל שהגעתי אליו הינו להיות רועה
חזירים.


צאר