אימא אמרה שעכשיו, שהגן סגור ויש 'חופש-גדול', לא צריך לשבת
כל היום מול הטלוויזיה. אז אמרתי לה שבלי טלוויזיה, משעמם לי.
אימא אמרה שאחרי הצהריים נלך ל'שעת-סיפור'.
"'שעת-סיפור'...", כך אימא הסבירה, "זה שהולכים לספרייה לשמוע
סיפורים. יהיו שם הרבה ילדים, אבל אחד לא מכיר את השני. בגלל
זה כל ילד הולך עם האימא שלו"
נסענו באוטובוס אל הספרייה. לא היה שום מזנון בסביבה, ולא
יכולתי לבקש מאימא שתקנה לי משהו. אבל אימא, כמו כל האימהות,
יש לה בתיק הכל. וכשהיא ראתה שאני מסתכל סביב, היא הוציאה
מסטיק ונתנה לי.
עמדנו בתור לקנות כרטיסים. היו שם המון ילדים, גם קטנים ממני.
היה נורא רעש. בסוף נכנסנו פנימה והתיישבנו על השטיח. כל ילד,
- האימא שלו על ידו.
ונכנסה אישה אחת, שנראית קצת כמו גננת. היא אמרה: "ש.. שקט
ילדים!",
וכשהיא אמרה את זה, נהיה שקט. ואחר כך היא אמרה: "שלום
ילדים!", וכולם ענו במקהלה: "שלום!"
ואז היא אמרה: "אני מזכירה לאימהות שאסור כאן לאכול!"
אז שאלתי את אימא בלחש, אם לילדים, כן מותר לאכול ואימא אמרה
לי, גם בלחש: "לא!", והיא אמרה גם: "תהיה בשקט!"
ואחר כך באה אישה אחרת, עם ספר ביד אחת ועם כרית ביד השניה.
היא שמה את הכרית על השטיח, מול כל הילדים, והתיישבה. ואז היא
חכתה קצת, והשתעלה קצת. בסוף פתחה את הספר והתחילה לקרוא את
הסיפור על 'הענק-וגנו', שאני כבר מכיר מהגן. ובגלל שאני כבר
יודע את הסוף של הסיפור, לא כל כך הקשבתי.  
הסתכלתי סביב על הילדים האחרים. וראיתי שהיו ילדים קטנים
שהסתכלו באישה  שמספרת, ועשו עם השפתיים כאילו שגם הם אומרים
את המילים. והיו ילדים שהתגרדו. וילדה אחת חיטטה באף, שזה דבר
שאימא אף פעם לא מרשה לי. והיו גם ילדים שמצצו אצבע, כי הם
קטנים. וככה כולם ישבו, ילד ואימא שלו, ילד ואימא שלו.
ופתאום ראיתי שהאישה שלפנינו, אין לה ילד שיושב איתה. אז שאלתי
אותה בשקט: "איפה הילד שלך?"
והיא קמה בבת אחת, והתחילה ללכת מהר אל הדלת, ודרכה על הילדים,
בלי להסתכל, וראיתי שיש לה דמעות בעיניים. אני לא יודע מה בעצם
עשיתי לה. אז התחלתי לבכות, ואימא אמרה לי: "ש.. ש..שקט!" אבל
לא יכולתי להתאפק. אז יצאנו החוצה. בחוץ אמרתי לאימא: "יותר
אני לא רוצה ללכת ל'שעת-סיפור'!".