אלוהים כבר לא אוהב אותי. זה כבר עבר את שלב ה"אני כופר משמע
אלוהים שונא אותי". אפילו האל שנולד בדמיוני, האל שלי, 'אבא'
- אלוהי הטרמפיסטים - אפילו הוא כבר לא אוהב אותי במיוחד. אני
האדם האחרון על פני האדמה שיודע את האמת, שהעיז להרים מבטו מעל
רצפת הקונפורמיזם ולהסתכל בלי למצמץ אל תוך אור האמת המעוור,
וכעת אני נודד על פני האדמה, בלא מקום לישון ובלא מקום לקרוא
לו בית, מעביר את המסר מפה לאוזן ומפחיד ילדים קטנים באימת
עפעפי המאוכלים.
אני צופה בכם, עדר הכבשים הלא-תבוניות המקיף אותי. אני צופה
בכם דרך קרניותי המנטליות, דרך רשתית וירטואלית, אני צופה בכם
עוברים לידי וממלמלים לחש נגד עין הרע. אני צופה בילדים הקטנים
מלאי החיים והתום, אשר אינם יודעים דבר על הצפוי להם. אני צופה
בגברים אשר שמים מבטחם בעצמם, תולים עצמם מאגו שברירי מעל רצפת
מציאות דוקרנית. אבל כל זה כל כך קל...
ואני צופה גם בנשים, וזה הכי קשה.
אפילו הטפשות ביותר שבינכן מלאות כוח הרסני, מניפולטיבי,
ערמומי ותככן. אפילו גרועות המראה ביותר לא נותנות לזעם שלכן
לבעבע לשנאה עצמית, למעט אחת בודדת - והיא נכוותה מהאור עוד
יותר ממני.
והנשים, הנשים היפות---
ובאמת למה שתרצי אותי? אני סוקר את עצמי ולא מוצא דבר לרצות.
כל הרכוש החומרי שלי מסתכם ב200 שקל בבנק ומה שיש לי בתיק שלי.
הרכוש הרגשי שלי בחובות כבר שלוש שנים, שזו בערך אותה תקופה
שעברה מאז הדבר החיובי האחרון שעשיתי. מדהים איך בתור מישהו
שקולט דברים חדשים במהירות האור, אני יכול להיות כל כך איטי
בלהתעסק עם מה שכבר יש. טיפש. לא יוצלח. אפס. מסריח גם, תוצאה
של כל הנדודים האלו. בבית משפחתי אני מרגיש כלוא ונטוש, והכי
גרוע, לא שייך. כאילו עצם קיומו של הבית נועד כדי לכפות עלי
רעיון שאת קיומו אני דוחה בכל תוקף. ואז אני מוצא את עצמי כאן.
בעולם שאני מכיר היטב, אך לא נותר לי בו דבר מלבד מבטים ריקים
מתוכן ולחיצות ידיים חסרות משמעות.
לגשת או לא לגשת? עולה במוחי השאלה, ומיד נענית בסטירה מנטלית
מצלצלת מיד חוש המציאות שלי, הסופר-אגו הריאליסטי.
להיות או לא להיות? שואל המלט ואוחז בגולגולת. הגולגולת שלי,
הפוטנציאלית, שזוכרת היטב את סכיני הגילוח החד-פעמיים שצנופים
בשקית בתיק שלי, ואת זכרון המים החמים וערפל הדם הזורם...
אבל התשובה חומקת מעמנו, המלט, ואתה יודע זו בדיוק כמוני. וגם
אני איני כמוך.
למה אני איני כמוך?
כי אני (שבר כלי / טיפש / חסר תועלת / ילד / אפס הפוך) שונה
מכל שאר האנשים. כי אני אני בכל תוקף ומסרב להיות משהו אחר.
כי גם על סף הטירוף אני אוחז בעצמי ומסרב להרפות, וגורר את
עצמי פעם אחר פעם מעבר לקצה, עד שיגמרו המשענות והמנופים, עד
שיתמו החסדים ויאזלו האהבות, ואז תחל סוף סוף הנפילה הארוכה
מטה שממנה פחדתי וברחתי וקיוויתי והתפללתי אליה זמן כה רב.
הנפילה הארוכה מטה אותה אני רואה עכשיו, תלוי כפסע מעל התהום,
ללא נקודות משען, ללא אהבה, ללא כוח, ללא יכולות או משאבים או
חסדים או נפש. הנפילה הארוכה מטה אותה אני מבקש עכשיו, אחוז
ללא דרך חזרה באש הטירוף העתיק הזה, שבו אני מחבק אלי חזק חזק
את האוויר הריק, את זכרון הפצעים הישנים, דוחף בכוח שרירי
האחרונים את הקרקע הרחק אחורה, ומזנק מטה, אל עבר הצעקה
האחרונה והשכחה המבורכת, שאחרי כל הזמן הזה שעבר והסבל שטפטף
מדמי על הדף, והשכחה הזו תהא שלי סוף סוף.
וסוף סוף תנוח נשמתי המעונה בקבר טרשים, לא עוד חשה בחצי
השנאה...

לא!!!!

מנער עצמי שוב ממחשבות האבדן, אני בוהה בנשים שמקיפות אותי.
מרחפות לידי כספינות קרב, חלקות, דקות ומהירות, לא נרתעות
אפילו מפני שבר - צורתי הכעורה, אלא נדרכות לקראת כל סימן של
חיים או הכרה מתוך חורי העיניים הכבויים, ואז ימטירו בוז צורב
במטח אש חורכת.
אין לי סיכוי מולן, ועם זאת...
להן אין סיכוי מול העתיד.
אבל רק בשיתוף פעולה, רק בתכנון נכון, רק במחשבה בהירה, ניתן
להביס את החושך הקרב ובא...
אבל אף אחד לא מקשיב. אף אחד לא מרים ראשו מנתיב חייו השרוע
בבוץ. והתהום האפלה מפעמת ובאה, הריק שמעבר לכל קץ, הכאב שמעבר
לשפיות...
ולאף אחד לא אכפת.

אין אף יצור אחד על פני האדמה שהוא עלוב כמוני. אולם זכרו - כי
פעם הייתי אני אחד מהגדולים ביותר, אחד מראשי העדר. ראיתי את
שאול התחתיות ואת קרקעית התהום, כמו שהשקפתי מעבר לצוקי גבעות
ולפסגות הרים. המסר נכון.
אם תקבלו אותו או לא...
זה כבר תלוי בכם.