"אולי נקרא לו איציק?
אולי דוב'לה? נו, כמו ההוא מזהו זה.
מה את אומרת?"

"עכשיו כשהוא יצא ממך את תראי שהוא יהיה הרבה יותר נחמד,
הוא לא יציק לך עוד.
אולי אפילו תלמדי לאהוב אותו!"

"צריך לשאול את הרופא כל כמה זמן צריך להחליף לו.
חכי רגע, אני אשאל. מיד אני אחזור.
תנסי לנמנם בינתיים."


יצאתי מהחדר והתחלתי לצעוד לאורך המסדרון.
כמה שבא לי על השוקו של המכונה פה, אומרים שהוא מהטובים שיש.
שיט! שכחתי את הארנק בחדר שלה...
טוב כשאני אחזור לשם, אני אקח את הארנק וגם אשאל אותה אם היא
רוצה משהו.
הנה הרופא!!
רצתי אליו, רופאים הם עם חמקמק.
בין היתר, הם עברו קורסים- כיצד להתחמק דרך דלתות נסתרות.
אך הפעם הוא לא הצליח לחמוק.
שאלתי אותו עוד כמה זמן היא יכולה להשתחרר וכל כמה זמן צריך
להחליף לו.
הוא אמר שמיד אחרי שתמלא את הטפסים היא תוכל להשתחרר והסביר לי
את כל פרטי ההחלפה.
אמרתי תודה נימוסי- למרות שרציתי להכניס לו מכות.
אחרי הכל, כל אדם היה מתעצבן לחכות מהבוקר שרופא יועיל בטובו
לדבר איתו רק כדי להגיד שאין לו מה לחפש פה ושהוא מחכה כמו
טמבל.

לקחתי מהמזכירה טפסים (וגם זה רק אחרי שהיא שמה לב לקיומי),
נכנסתי לחדר, הסברתי לה מה צריך למלא, לקחתי את הארנק ושאלתי
אם היא רוצה משהו.
היא חייכה ואמרה שהיא תיקח ממני שלוק.
חייכתי ויצאתי שוב למסדרון.
קניתי את השוקו המיוחל ולגמתי מן הנוזל המהביל, למרות ששרף לי
את הלשון. התענגתי, סוף סוף משהו טוב. כל השלושה ימים האלו היו
סיוט מתמשך. בעצם, כל השבועות האחרונים. אבל השוקו הזה- מפצה
על הכל.
חזרתי לחדר, היא כבר התלבשה, הגשתי לה את הכוס, היא לגמה
וחייכה-"באמת שוקו מוצלח!" (השמועות על השוקו שם שעשעו אותנו
מאוד מאז שנודע לנו על הצורך באשפוז וניתוח בבית החולים הזה).

יצאנו מבית החולים. היא יושבת על כיסא גלגלים (חולשה של אחרי
ניתוח), המזוודה מונחת עליה ועל המזוודה מונחת גולת הכותרת של
השבועות האחרונים. צנצנת מלאה במים ובתוכה צף איציק, או דוב'לה
(לא הספקנו עוד להחליט).
ת'אמת, אני די מחבבת אותו מאז שיצא לה מהראש.
אני חושבת שגם היא.





מוקדש לבחורה שלי, האמיצה והמתוקה.
אני אוהבת עד אין קץ.

18.11.02