דמי קורא לזרום עדיין, עיני פקוחות למחצה,
ולבי, לבי עקשן לפעום,
כמו שפעם כתמול שלשום.
ועל דפנות מוחי דופקות המחשבות,
מנסות לפרוץ החוצה,
אך כל מה שפורץ זאת זעקה-
"קחו אותי מכאן!!!"
עולם שלם הולך להתמוטט, קומה על גבי קומה,
תיקווה אחר תיקווה,
חלום אחרי חלום.
מה יחכה לי למטה?
האם מיטה רכה, חמה?
נחמד להאמין, שהעולם יהיה שונה פתאום, וכל זאת בזכות האהבה,
אך הכל- זה תירוצים הנערמים זה על גבי זה,
מכסים את האמת העירומה, השקרים הלבנים מלכלכים אמת יפיפייה.
עד שהאמת נראית כואבת
אך ההתרסקות היא זאת שמכאיבה.
"קחו אותי מכאן!!!" |
