בתום מהומות הדמים שהתחוללו בעיר קיו ובסביבותיה היינו חמישה
אנשים יותר מדי, כך סברתי, ומייד בעורמה ובנבזות חיסלתי את פן,
היחיד שתיעבתי באותה חבורה. ארבעת הנותרים, אשר נאבקו איתי
באויב וברעב והיו פליטים כמותי, אמרו בחצי כוח שהיה זה מעשה
מיותר וצורם והמשיכו בקרבות הרגילים, בלי לראות במותו של פן
סיכון לחייהם שלהם. אז למחרת, לאחר שראיתי שהכל התקבל כה בשקט,
מייד בבוקרו של יום, חתכתי את צווארה של פיית, לא לפני שקיימתי
איתה סקס אחרון של תשישות. עכשיו היינו רק ארבעה אנשים שבורים,
הפוסעים בערבות השלג הקפואות, ומייחלים לקץ.
הרגשתי השתפרה כבר למדי, מאחר שהתמעטנו, ואפילו הצלחתי להרים
את פני מעל משטח הקרח עליו צעדתי ולסננן מבין שפתי יללת תענוג
קצרה אך מצמררת. מייד התמלאתי חדווה, על שהצלחתי סוף סוף
להצדיק שוב את שמי, שעליו התגאיתי מאז ומעולם. חן, בי ותאי
שנותרו בחברתי השתוממו לראותי כה ערני לפתע, למרות כל שעברנו
במהלך החודשים האחרונים. אבל לא היה בידנו זמן רב להשתוממות,
שכן באותו רגע קפוא צנח פגז של גז חוליאון כמאה מטרים משמאלנו,
והאד שעלה ממקום נפילת הפצצה החל מסתלסל לכיוונינו. פרצנו
בריצת אמוק פרועה בכיוון האחר, ואחרי ריצה של שעה ומעלה נשכבנו
בתוך שוחה עמוקה, שנפרשה לרגלנו, וגילנו שהתרחקנו מאוד ממקום
הסכנה. חוץ מזה הבחנו סוף סוף בגשם העז, שירד כל אותו זמן בו
רצנו, ומחק את העננה החוליאונית, שדימינו מזנבת ברגלנו.
כולם היו שם ליידי. רציתי שירפו כבר ממני. שייעלמו מן העין.
אבל הם בשלהם, שורדים בלי בושה. ואז נרדמנו, או לפחות כך אני
מתאר לעצמי. כשפקחתי את עיני מצאתי את חן רוכנת מעלי ופגיון
ארוך ומגולף בידה הקטנה, מכוון היטב אל בית החזה שלי. לצד
שמאל, כמו שצריך. בתנועת זרוע קלה ומחושבת הפניתי את ראש
הפגיון לבטנה הרכה ונעצתי אותו בה בעוז. היא בהחלט לא התחסלה
מהר. פרפוריה העירו את תאי ובי, שנראו כעוסים מאוד על ההפרעה
לשנתם. עמדנו מעל גופה הקטן והמקרטע במשך שעה ארוכה, עד שהיא
גוועה לבסוף. מייד החל יורד שלג עדין, אשר כיסה את תלולית
האישה המתה והשאיר ערמה לבנה ומתוקה מאחורינו. המשכנו ללכת.  
תאי ובי היו נאהבים. תופעה שנראתה לי מוזרה עד מופרעת. היה
ברור שבכדי להיפטר מהם אאלץ לטפל בהם כזוג. לחסל את שניהם יחד
במהירות ויעילות. אבל אהבתם הרבה העיבה מעט על תוכניותיי. וכך
מצאתי את עצמי מתלבט האם באמת עלי להרגם או שמא ישנו אי שם
פתרון אחר טוב מזה. מצד אחד לחץ עלי מאוד הדחף להיות לבדי,
ברשות עצמי ועכשיו, אך מן הצד השני בא גל רגש מפתיע שהציף אותי
בחשק לוותר להם. להניח להם לשרוד. לבסוף כינסתי אותם וכך אמרתי
- "אני מתעתד לחסל את שניכם עוד הערב אלא אם כן יש לכם הצעה
טובה יותר מה ניתן לעשות כדי שאהיה לבד, כי נוכחותכם מוציאה
אותי משלוות נפשי ואין בי כוחות יותר להיות בחברתכם המעיקה!"
אז אמרו בי ותאי דבר מה שנחקק בראשי לנצח כסמל הבגרות היחיד
והמוחלט, כסמל של חכמת חיים ושלמות. הם אמרו - "צא לבדך אל
העולם. פנה לימין. ואילו אנחנו נפנה יחד אל השמאל. הבה נפרד!"
לפתע הבנתי - הרי הפתרון היה תמיד שם, מונח לנגד עיני ולא
ידעתי שהוא קיים או אפשרי. לא להרוג ולא לחסל, פשוט להתנתק
ולהמשיך לבד. לתת מקום לעצמאות. התרוממתי ממרבצי בשלג הצחור
ופניתי ימינה בלי לומר דבר.