מסיפורי ארץ התנינים

אלי גת-אור

מלך העולם

בארץ התנינים חיים יצורים בעלי ראשים קטנים ופיות גדולים.
תושביה נקראים תנינים בגלל התכונה המיוחדת הזאת של אופיים
הלאומי, אך בכל השאר הם ממש בני אדם, גברים ונשים. שמות
התנינים מזכירים את השמות האינדיאניים, למשל: דוב לבן, אריה
נבון, אורן שחור, דבורה מתוקה וכדומה, ולכן שמו של חיים בזבל,
אולי, היה יוצא דופן במשמעותו העלובה שלו, אבל לא היה חריג
בדפוסו ותבניתו משאר שמות התנינים. כך שמבחינה זו כמו מהרבה
בחינות אחרות חיים בזבל היה סתם אחד העם התניני. דרך אגב, ארצו
נקראה תנינאיה.

חיים בזבל רצה להיות מלך. בילדותו רצה להיות מלך תנינאיה,
כשקצת גדל רצה להיות מלך הכיתה, כשגדל עוד קצת אז אבה להפוך
למלך השכונה, כשקיבל רשיון נהיגה ניסה להיות מלך הכביש וכיוצא
באלה... כל חייו. וכך תוך חלומותיו הגיע היום בו מלאו לו עשרים
וחמש שנה. וביום שכזה אפשר לעשות חשבון נפש ולהתוות תוכניות
לעתיד, שהרי הכל בפניך וכבר יש משהו בעבר עליו אתה יכול להביט
בגאווה או בצער, ולחשוב על שינויים, שיפורים ותיקונים. כך עברה
מסיבת יום ההולדת - היו חברים, חברות, שתו, עישנו, רקדו. הכל
כמו שצריך, כמו שצריך להיות במסיבת ההפתעה בדירת החבר שנידב
בטוב לבו את דירתו עבור האירוע, וחיים בזבל הלך הביתה בתחושה
מרוממת שזה היה טוב. טוב כפי שאף פעם לא היה ושאף פעם כבר לא
יהיה...

ובכיסו של חיים בזבל היה אקדח. אקדח קטן אבל אמיתי, אותו רכש
לפני חמש שנים, כאשר היה חייל ונהג לנסוע בטרמפים ואז הוא
התכוון למכור את חייו מאוד-מאוד ביוקר, אם וכאשר מישהו יעיז
לנסות ליטול את חייו ממנו. ואילו באותו בוקר, שעות לפני מסיבת
ההפתעה הוא הלך למטווח לעבור אימוני ירי לצורך חידוש הרשיון,
והמדריך אמר לו שאם יתאמן הוא יוכל להגיע לתוצאות ממש מרשימות,
והבטיח לו הנחה גדולה, ממש גדולה, אם הוא, חיים בזבל יצטרף
למועדון הירי שלו. וחיים בזבל חש מהבוקר שהוא בדרך הנכונה
ושבסוף הוא יהיה למלך.

ומסיבת יום ההולדת, זאת היתה מסיבת הפתעה אמיתית, לא מזויפת.
הוא הופתע באמת ובתמים. הוא תכנן מסיבה לסוף שבוע, והזמין את
כל חבריו שאותם הוא פתאום ראה בדירתו של הידיד, ברגע המסנוור,
בו נדלק האור בתוך החושך. בבוקר החבר ביקש ממנו לבוא בערב
לדירתו ומשם שניהם היו אמורים ללכת לסרט, וחיים בזבל צלצל
בפעמון ליד דלת הכניסה לדירה, ולא היתה תשובה, ולבסוף ידידו
פתח ואמר שנרדם, וכאשר חיים בזבל נכנס לסלון החשוך וידידו
הדליק את האור, חיים בזבל ראה את כולם וכולם פצחו בשיר "חיים -
מלך העולם, חי, חי וקיים!" הוא חש כמו המלך! וזה חזר פעמים אין
ספור במשך הערב הנהדר הזה וכאשר הערב תם, וזה קרה כבר בבוקר,
הוא הלך הביתה וכל רצונו היה שלא יבוא יום חדש בו הוא ימצא את
עצמו שוב אדם רגיל, ולך תדע מתי שוב ישירו לך "חיים - מלך..."


והוא מישש בכיסו את ידית אקדחו ולפתע הכל נהיה לו ברור - הוא
לא יחיה את היום החדש הזה. הוא כבר עשה את שלו בחיים - הוא הפך
להיות מלך העולם, וההוכחה לכך - שירי ידידיו לשבחו. והוא, מלך
העולם, ייקח את חייו במו ידיו, ברגע בו כולם יצטערו שהלך, וממש
באותו היום המאושר בחייו כולם שוב יתאספו לכבודו, הפעם ליד
קברו הפתוח ויגידו "מלך!" וישאלו "למה הוא עשה זאת?"

חיים בזבל ראה לצד גדר ירוקה ספסל עץ מקומר כמו כס המלך צריך
להיות, מיד ישב עליו ורשם על הפתק שתלש מהפנקס שלו "ידידי!
תודה לכם! הכתרתם אותי מלך! אני מת מאושר, ביום המאושר ביותר
בחיי! תודה לכם על היום הזה. אני אוהב אתכם. להתראות!" וחתם
בשמו המלא "חיים בזבל." וברגע שסיים את לכתוב, הצטער שלא יכול
לקחת עמו את חבריו, כמו אותם המלכים מימי קדם שאחרי מותם היו
הורגים וקוברים אתם את נשותיהם, סוסיהם, עבדיהם ומקורביהם (זה
על מנת למנוע ויכוחים על סמכויות של ממשלת מעבר). וכובד אקדחו
שהוא חש בידו, רמז לו בבירור שהוא כן יכול... וחיים בזבל התחיל
לתכנן את איסוף חבריו למסע אל העולם שכולו טוב. הוא ראה בעיני
רוחו איך הוא יכנס לדירתו של החבר הטוב ביותר שלו, זה שארגן
עבורו את המסיבה, וישאל "אתה בא אתי?" וההוא יענה מיד ובלא
היסוס "כן!" וכך גם כל השאר, כולם יהיו מסכימים, הרי הוא חיים
בזבל - מלך העולם! וכך הוא יעבור מבית לבית וישאיר בכל אחד מהם
עוד גופה של עוד ידיד מסור אחד, עד שבסוף ייגש למערכת של
העיתון האהוב עליו וישאיר שם את הפתק שלו ואליו מצורפת רשימת
כתובות בהן הוא עבר...

וכך הוא הגיע לרמזור ומהצד השני של מעבר חציה עמדה בחורה צעירה
ויפה, וחיים בזבל הבין שהוא יכול לקחת גם אותה עמו בתור שפחה.
השפחה הנרצעת. חיים בזבל הכיר את הבחורה אף כי לא ידע את שמה,
הוא ידע רק שהיה לה כלב יפה-יפה והחליט שהוא ייקח עמו גם את
הכלב שלה, שבעולם שכולו טוב לא יחסר דבר לשפחה האהובה שלו, הרי
הוא המלך הטוב שדואג לנתיניו. וחיים בזבל החליט לחזור ולמצוא
את הבחורה הזאת אחרי שיאסוף את כל חבריו ולפני שיסור למערכת
העיתון האהוב עליו...
"אני רק אגיד לה שתחכה לי!" אמר לעצמו חיים בזבל ובהביטו
ברגליה התמירות ירד על הכביש בדיוק ברגע בו נדלק האור האדום
עבור הולכי רגל, והואר האדום הזה נהיה בעיניו לשטיח האדום
הנפרס לרגליו של המלך. חיים בזבל הניף את ידו כדי להורות לשפחה
האהובה עליו לצעוד לקראתו...

ובדיוק ברגע זה, משאית כבדה, עמוסה בכל מיני סלטים שטעמם עשוי
היה לשמח ולענג כל מלך שבעולם, עברה בצומת... ודרסה את חיים
בזבל.

והוא מת במקום.

מת כפי שכל אחד היה רוצה למות - מאושר.

ומה עם חבריו שכה אהבו אותו? אל דאגה! הם יצטרפו אליו. כל אחד
במועדו...