אני באמת שכבר לא יודעת... רק יודעת שפעם... הכי אהבתי אותך
בעולם.

הלב שלי עומד להתפוצץ לרסיסים, עומד להתפוצץ לרסיסים.
"את חושבת שיש לי נטיות?" שאלתי
הפעם היא לא הייתה מוכנה לזה, היא הביטה בי ושתקה. היא בטח כבר
מזמן הניחה שאין לי את האומץ להעלות את הנושא, בטח כבר כולם
הניחו...
וזה היה ברור שכשזה יגיע זה יבוא בבום, למרות שכל הסימנים כבר
ריחפו באוויר, כל הדיונים האין סופיים על למי יהיה אכפת, למי
זה ישנה. ומי יעז ללחוש שהוא באותה סירה כמוני. ביחד לאורך כל
הדרך.
וכל הבדיחות בנושא והצחוקים וה- "כן! אני כזאת" היו מאוד
מעורפלים אך פתחו דלת גדולה מידי לאפשרות ממשית.
היא הביטה בי ושתקה.
"זה לא כזה משעשע הפעם, הא?" נאנחתי והדלקתי לה את הסיגריה
שהיא החזיקה כבר 10 דקות כבויה בזוית הפה.
"מה את חושבת..." היא אמרה לבסוף, "שזה ככה פשוט?"
"ככה פשוט!"
"זה לא... זה בכלל לא. וחוץ מזה ממתי זה כזה משנה מה אני
חושבת."
"אל תמרחי עכשיו במילים, פשוט תעני."
"כן" היא שחררה ענן עשן מבוהל אל האוויר הקפוא.
זה היה קל מידי...
"אני לא באמת יודעת למה, אף אחד לא ממש יודע למה, לא ממש
בטוח..." היא גמגמה משפט לא ברור, מנסה לסדר אותו בסדר הכי
עקיפי שיש.
"רק כנות." זרקתי
"כן, נכון, אני זוכרת שאמרנו את זה פעם. את לא ממש עמדת בחלק
שלך יפה."
ידעתי שהיא לא מאשימה אותי, אבל היא גם לא חשבה שאני עד כדי כך
פחדנית, או שאם זה הכל נכון, אני אסתיר את זה ממנה.
"זה לא קשור לפחדנית את יודעת?"
"לא, זה רק פחדנית." היא ענתה, לוקחת עמוק עמוק את התמצית של
הטבק ומשליכה את השאריות אל האדמה.

ישבנו עכשיו שתינו על החומה במעלה האמפי האפור של דה-שליט,
הרגל שלה רעדה בעצבנות, אני נשענתי קדימה מתרכזת בנמלים
הקטנטנות שרצו להן בין הבלטות, כאילו כלום, כאילו אין מיני
מלחמת עולם שלישית ממש שם, מטר וקרמבו מעל הראש שלהן...
זה היה קרב שקט, קרב מילים חסר הבעה, זה היה דיי מוזר בסך הכל
כי היה כל-כך הרבה שהיה צריך להאמר אבל לאוויר נפלטו רק מילים
אחדות, בודדות מידי וחסרות כוונה.
"אני דיי מצטערת ששפטתי אותך בכזאת צורה" היא אמרה,
"ושהתרחקתי. אבל לא ידעתי מה עוד לעשות."
"יכולת לבוא ולשאול אם זה נכון."
היא הביטה בציור הקיר הלא גמור שהחלה המגמה לצייר וחישבה את
תוצאות תוצאות הקרב...
"זה נכון?"
"מה נכון?" ניסיתי לגרום לה להגיד את זה.
"את יודעת יפה מאוד מה"
"להגיד לך את האמת?"
"רק אמת..."
"אני לא יודעת" היא הציתה עוד סיגריה, לא הייתי מסוגלת לעמוד
בזה והצתתי גם אני.
"מה זאת אומרת לא יודעת? או כן, או לא, אני ממש בספק אם
האפשרות האמצעית יכולה להתברג במקרה שלך."
"א, אין לי מקרה." השתעלתי, זה ממש הזמן לעשות ניסויים
ראשוניים בעישון, "וב, בטח שיש."
"תסבירי"
"מה את חושבת, ששנתיים המצאתי תחושות, שאולי בכלל הייתי דלוקה
עליה? זה נשמע לך הגיוני??"
"את באמת אהבת אותו," היא מלמלה, "אני יודעת שבאמת."

אהבתי אותו הכי שאפשר, הכי בעולם.
יפיוף שכזה. כמה רציתי אותו וכמה ארצה לנצח.
"והיה גם את היודבתניק"
"והיה גם את היודבתניק" חזרתי אחריה.
היה גם את היודבתניק, שהערצנו, שהיה הכי שיש, שהיה שאיפה שהוא
יהיה לי למלאך אחרי שהפסקתי לאהוב אותו.
ואז גם הוא הלך ונותר רק הזיכרון והבילבול וכל מיני פרצופים
יפים של אמצע הלילה שלא ממש ידעתי מה לעשות איתם ואף אחד לא
ידע לעזור לי כי זה היה ביני לבין עצמי. אבל כל העולם ידע.
וזה שאלות כאלה של- "למה אין לך חבר?" או סתם הערות חסרות
תגובה שזזרקות ככה סתם לאוויר.
רציתי עכשיו רק להוכיח לה שהיא ממש טועה, גם אם אולי בעצם זו
אני.

"אז איך זה יכול להיות??" היא בכלל לא שאלה אותי אלא את עצמה,
שתינו לא ידענו את התשובה גם ככה.
"אני באמת לא יודעת, כנראה שזה לא."
"אבל, עובדה"
"אל תמציאי לי פה עובדות, אני אמרתי לך שאני לבד לא יודעת,
מאיפה באה ההחלטה הזאת בכלל?"
"פשוט, באה, זה היה הכי הגיוני שיש משום מה."
"זה נראה לך הגיוני כרגע?"
"הממ..." היא חשבה, "כבר לא."
כנראה שאני מצטערת שהגענו לשיחה הזאת, שירד גשם בבוקר ושאביתר
בא בעוד יציאה מטומטמת על הבוקר וטען שהפעם זה בא ממנה.
אבל הכי אני מצטערת, שהיא ראתה את זה מגיע, שהיא ישבה וחיכתה
שזה יבוא.
הגשם שוב החל לטפטף לי על הלחיים, היא נראתה כל-כך מבולבלת,
ידעתי שאני לא פחות ממנה.
"אני מצטערת." היא אמרה, "ממש מצטערת, אני לא מבינה איך האמנתי
לזה."
"תרגיעי קצת, אנחנו כולה בנות 17 וחצי, הכל יכול לקרות."
"מי הקריץ לך את המשפט המטומטם הזה?"
"אני"
היא השתתקה, ידעתי שכל השיחה הזאת חסרת טעם, שגם אם היא הייתה
שואלת ישירות והייתי עונה ישירות. זה לא היה מספיק משכנע
עבורה. עבורם...
היא נשקה לי על הלחי, צעדה בין הטיפות אל רחבות י"ב
ניגבתי את הדמעות ונספגתי אל אוויר הכוכבים של הברירה.


9.11.02