פיטרו אותה. היא אמרה להם שאחת ועוד אחת לא בהכרח שווה שתיים.
תלמידי כיתתה- כיתה א'3 היו המומים, הוריהם היו המומים עוד
יותר.
היא אמרה שהיא סך הכל רצתה לפתח אצלם קצת מחשבה שונה, עצמאית,
פילוסופית.  אבל זה לא עזר. המסגרת חד גוונית מדי להבין את
הרעיון שהסתתר מאחורי מה שהיא אמרה שם, בכיתה.
סך הכל היא ניסתה לגרום להם להיות מקוריים, להפעיל באמת את
ראשם, ולא להיכנע למערכת. אבל הם נכנעו, כל אחד נכנע באיזה
שהוא שלב בחיים שלו למערכת הזו.
העיתונים חגגו על הפרשה, והיא הייתה  נבוכה, עד שהחליטה להראות
לכולם שהדרך שלה היא הנכונה- היא פתחה בית ספר משלה.
ושוב, העיתונים חגגו וההורים זעמו. אבל אחד הדברים שהיא רצתה
ללמד בבית הספר הזה הוא, שצריך לחשוב רק מה שאתה באמת חושב, לא
מה שהחברה כופה עלייך לחשוב, אז היא התעלמה מהביקורת. אנשים
אחרים אמרו שכבר יש בתי ספר כאלו, והיא השיבה לכולם, בסבלנות,
שגם בתי הספר האלו גורמים לילדים להיראות, להישמע ולהרגיש אותו
דבר.
בשנה הראשונה לבית הספר שלה נרשמו עשרה תלמידים.
היא עודדה אותם לחשוב כמו שהם רוצים, וכשהם שאלו איך היא לא
ענתה. היא לימדה אותם שעם טיפת כוח רצון אחת ועוד אחת יכול
להיות גם ארבע וחצי.
וסוף סוף היה בית ספר שבו התלמידים חשבו בעצמם. הם לא קיבלו
כלום כמובן מאילו, ידעו להתווכח, להסביר, לטעון, לחלום, לחשוב-
והכל באופן עצמאי.
לאט לאט הבית ספר גדל.
השנה יש בו מאתיים תלמידים- היא לא מסכימה ליותר, כי הרי היא
צריכה שכל אחד ירגיש מיוחד, ידע לחשוב, ואם זה יהיה בית ספר
המוני מדי, היא לא תוכל לגרום לכל ילד להיות הוא עצמו.
המקרה שהיא הכי גאה בו הוא זוג תאומים זהים, שלמדו שלהיות זהים
חיצונית, לא אומר כלום על הזהות הפנימית. עכשיו כל ההפסקות הם
מתווכחים על נושאים שונים.
והיא? היא נשענת על הקיר ומחייכת, יודעת שמתישהו אחד מהתלמידים
יגיד שאם כולם מקוריים- אז הם בעצם דומים אחד לשני.
גם אז היא תחייך- יש לה כבר תשובה מוכנה...