"אישה, אנשית מאונשת. קר לי בכפות רגלים וזה סימן בדוק שמחר
יום כיפור. אז סליחה אידיוטית שלי. סתאאם. אני לא אוהבת את
הקטע של יום כיפור שרק יום אחד בשנה, מסמנים יום ושופכים כמה
סליחות שרק אפשר. בלי להתכוון אפילו...זה כאילו יום מאוד נוח.
אתה בא, מבקש סליחה כי זה יום כיפור ולא כי אתה מצטער- והשני
סולח- לא כי זה לא כואב לו יותר והוא מבין- אלא כי זה יום
כיפור. וכל השנה אתה יכול לחטוא ולהתנהג לאנשים כמו זבל, כמו
בנזונה מנייאק, לנצל ולהכאיב להם ואז, מגיע יום כיפור, ויום
שלם אתה לא אוכל ושותה, ופתרנו את הבעיה. אבל חפיף, יש אנשים
שמאמינים בזה אז צריך לכבד אותם, כמו שהם צריכים לכבד אותי.
ואם הם לא עושים את זה מה זה כדאי להם להתרחק ממני... אני
אנשוף עליהם אעשה "פוווווו" והם יעופו, עד לרשות הדואר.
טוב טוב טוב אני אשקרה מזיינת את השכל. אבל זה לא אני באמת כי
אני מזויפת שכחת? יא לועסת דשא, יא פרת משה רבנו. אולגה אני
אוהבת תפוחים כל כך כל כך... כמו הילד-חייל-דוקים מהסיפור.
את יודעת שהתאומים נפלו? ושמלחמת העולם השנייה נגמרה? ושיש
סוף העולם ("ילד סינתטי כבוי...") והוא קרוב מאוד ושאני שונאת
פוליטיקאים ושקרנים ואנשים אינטרסנטים למרות שכולנו כאלה. ואני
מאמינה, שיהיה טוב כי עדיין יש לי תקווה. בי, בך, בעצים,
בפרחים, במחשבה, בכבוד, באהבה. אני באמת מאמינה את יודעת? בסוף
הטוב ינצח, חייב להיות. ככה זה בסרטים, ככה זה במומינים. ואם
רק ניפטר מאנשים רעים, יהיה טוב. סתם. רציני. אם נתגבר על
הנצלנות, סחטנות, עליונות של מנייאקים כמו שרון, בוש ועראפת
(וסאדם!) יהיה טוב. כי אלוהים לא ברא אנשים עם שנאה בלב. את
השנאה אנחנו מקבלים מהסביבה. טלוויזיה, פוליטיקאים כריזמטיים
שמוכרים לנו שטויות, אנשים שעולמם מסתכם באלכוהול ואלימות. וזה
אתגר. כי אנחנו צריכים לנצח את הכוחות האלה שנכון לעכשיו
שולטים בחיים שלנו. בעולם שלנו. "אנחנו מונעים על ידי אהבה
אלוהים ותקווה- ודווקא אותם לעולם לא נצליח להבין". אנשים
מרגישים כל כך בטוחים בעצמם. בקיום שלהם. משדרים עליונות,
גאוותנות, כוח ועוצמה. במקום לשדר אהבה, עצבות, פיוס, במקום
לרוץ, לחבק, לנשק. "סרטי אהבה משודרים מאוחר- אבל אלימות בכל
שעה מותר".
אנלא יודעת מה איתך. אבל העולם הזה דפוק. מישהו צריך להחזיר
אליו את צבעי האהבה והשלום. את רגשות הפיוס האחווה והעצבות. כי
היום אנשים עצובים כשנכשלים במבחן, פעם היו עצובים כשמישהו מת.
והייתי מפסיקה עכשיו כי אני ממש נשמעת מטומטמת אבל אני באמת
מאמינה, כי יש לי תקווה. כולם שווים והעולם הזה ממש מסריח בגלל
כמה חבר'ה שהחליטו שהם יותר טובים, כי הם יפים יותר, או גבוהים
יותר, או עשירים יותר. ואני לא אוהבת לשנוא אבל אנשים כמוהם
אני ממש שונאת. "לכולנו יש רק סוף אחד, לא מפואר, סוף קצר".
טוב זהו בעצם. אז תקווי, תחלמי, תחזירי לעולם את מה שהרעים
לקחו. תאהבי, תצחקי, תתעצבי, תחבקי, תנשקי, תאכלי תפוחים
ותחשבי שאם יהיו יותר אנשים כמוך, כמוני, יהיה יותר טוב. אז
תעבירי את זה הלאה, למי שבא לך, למי שצריך את זה. לבנאדם שאת
הכי בטוחה שיגיד שאת משוגעת אחרי מילים כאלה. כי הם הבעיה,
נראה לי, אולי זה סתם. "אולי אנחנו לא קיימים? אולי מה שאת
קוראת בדקות אלו מעולם לא נכתב? הסיכוי שהמילים הללו אינן
קיימות הוא בדיוק כמו הסיכוי שהם קיימות? אולי אני לא קיימת?
אולי אני משהו שאת המצאת? שמישהו אחר המציא?" זהו, סיימתי
להיום. זה מה שהיה לי להגיד לכבוד יום כיפור... ומה זה משנה אם
אני קוראת לזה "סליחה" או שאני אומרת מה שאני חושבת? אני עושה
משהו טוב, ככה אני מאמינה.      שלך
                              באהבה ענקית, מאמינה, מקווה
ורוצה שינוי,
                                                 עדידו'ש
מלונדון."