הבחירה שלי נלקחה ממני.
ברעם אדיר נפרצו כל קווי ההגנה שלי, ומערך ההתקפה כולו נשאר
שומם, דומם, חסר-חיים.
הכוחות התוקפים אותי מתקרבים אט-אט, כמו באדישות, לעבר חומותיי
המבוצרות, בשקט מחריש אוזניים של לפני הסערה. אני רואה כבר את
החיוכים על פניהם של אויביי, כשהם מבינים שאני כבר לא יריב
ראוי. בעצם, כשחושבים על זה, אני בכלל כבר לא יריב. סתם עוד
מישהו שמחכה בכניעה לשחיטה שתבוא בעקבות פריצתם למצודת-הלב
השמורה שלי.
הכיצד ננטש מבצרי השמור-מכל? ומדוע?
בכל פעם, לאחר קרב איום זה או אחר, שבו יוצא לי להפסיד, אני
מבטיחה לעצמי לשמן את הטנקים, לחדש את מלאי התחמושת ולאמן את
חייליי עד אין סוף. ואכן, תמיד לאחר הפסד שכזה, והשיקום שבא
אחריו, נראית טירתי כמו חדשה, פרט לפגמים שכבר לא ניתן לתקן:
חורים בקירות המצודה, פרי הארטילריה הכבדה שהמטירו עליי אויביי
בקרבות קודמים, חורים שנסתמו באבנים חזקות, אך עדיין הצלקות
נשארו.
הדגלים שלי, שבעבר היו לבנים כצבע התמימות, התחילו עם הזמן
לשנות את צבעם ולהתמלא בכתמים אדומים, אות לפגיעות והפסדים אלו
או אחרים. חלונות הזכוכית הצבועה שמילאו פעם את ליבי הפכו
לסורגי מתכת כבדים, מוכנים להתגונן מפני פולשים. השערים
הפתוחים שפעם קידמו כל אורח כבן-בית, הם כיום נעולים ומרוחקים,
כבדים ומרתיעים. אכן, לא קל להיכנס למצודה שהיא ליבי.
ועדיין, שוב נלקחה ממני הבחירה.

יש הטוענים שאני מחפשת משהו שלא קיים, אבל משום מה, תמיד נראה
לי הגיוני שבוודאי קיים דבר זה, אותו אני מחפשת. שהרי אדם
הגיוני אנוכי, לפחות בנושאים הקשורים אליי עצמי. אנשים רבים
בוודאי יטענו שאין זה כך, אך איני מתייחסת לדעתם ולו במעט, שכן
אני היא היחידה המכירה את עצמי.
אז אני מחפשת.
ולא מוצאת.
עדיין.

ובכל פעם שמתגלה לי הטעות, הפרט הקטון שכשלתי לראות, המסמר
העקום בפרסת הסוס הלא-נכון, הם מתקיפים. ואני המומה בכל פעם
מחדש. וחבל, כי לרוב, בקרבות לא מתוכננים מראש, אני נוטה
להפסיד. חורים בקירות המצודה, פרצות בשערים, רהיטים מנופצים,
עקבות מלחמה וקרבות עקובים מדם במסדרונות, ורק אני, בצריח הקטן
שלי שם למעלה, צופה בהכל. יודעת שלעולם לא ימצאו אותי, ולאחר
שיהרסו את כל מבצרי ישובו הם על עקבותיהם, מוכנים להתקיף בשנית
ברגע שייראה להם נכון, בשניה שאפגין שוב חולשה.

ואני אפגין.