מכור.
אני מכור.

מכור אליה, לאהבה הזאת. פשוט מכור.
אני חייב את האהבה לידי, איתי. בין אם מדובר בבחורה, בחור או
סתם בובת פרווה שאפשר לחבק. עדיף, כמובן, חיית מחמד על בובה,
אבל כשאתה מכור, מה אכפת לך?

ואני, כזכור, מכור.

אני אוהב אותה יותר בכל שניה שעוברת, מרגיש כמה אני תלוי בה
ומשוגע עליה. אם היא תלך, הרי אין לי יותר רצון להמשיך. אם היא
תיגמר, למה לי להישאר? אני צריך אותה כמו אוויר לנשימה, אני
חושב עליה יומם וליל, איתה או בלעדיה, היא תמיד בראשי.

ואני, כאמור, מכור.

אנשים אומרים לי שכל הקטע הזה קצת מופרע, אולי אפילו נוטה מעט
לחולני, אבל איך יכול אדם לפעול כנגד נטיות ליבו? אני מטורף
עליה, ממש זקוק לה. היא הדם בוורידיי, היא האש בעצמותיי,
בשבילה אעשה הכל. הכל!!!

ואני, זה ברור, מכור.

אתמול היא עזבה אותי. היא אמרה שהיא מרגישה לכודה איתי, שאני
יותר מדי איתה, ויותר מדי מתקשר, ויותר מדי פה ושם וזה וכאן,
ולא ידעתי מה לעשות. אפילו לא ירדה לה דמעה כשהיא נפרדה ממני,
זרקה אותי לכלבים, לקריזים שלי, ומה אעשה בלעדיה? כיצד חי אדם
ללא חמצן? כיצד יחיה עולם ללא שמש? כיצד תעוף הציפור ללא
כנפיים? וכך אני. מת. רוצה למות, בכל אופן. זומבי. מתהלך לי
ברחובות, רואה בכל בחורה שעוברת ברחוב את האחת והיחידה שנטשה
אותי לאנחות, ומנסה שלא למרר בבכי לפני הגיעי הביתה.

ואני, בלב שבור, מכור.

בניין. גבוה. מאוד. גג. רוח חזקה, ואני מסתכל למטה על כל
הנמלים הקטנות שקוראות לעצמן, בימים כתיקנם, אנשים. אבל היום
אינו חלק מה"ימים כתיקנם" הנ"ל. הנמלים קוראות לי באמצעות
רמקולים, מנסות לשכנע אותי לרדת למטה, להמשיך לחיות. ולפתע
מגיעה נמלה שלא היתה שם קודם, רצה בהתרגשות. את זה רואים אפילו
מלמעלה. "תרד, חמוד", היא צועקת בקולה של אהובתי שנעלמה. "אל
תעשה שום שטות. רק תרד, יהיה טוב, נלך הביתה יחד ונשתה תה חם
והכל יהיה בסדר". ואני, מה, רק שומע אותה וכבר מתכנן לרדת, ואז
מחכה קצת. "בוא הביתה, מתוק. אני אוהבת אותך!" היא אומרת.
בחיוך על פניי אני מתחיל לרדת מהגג, כשלפתע עולות מול עיני
תמונות אתמול, ובאוזניי נשמעות המילים "אני מרגישה לכודה",
בנימת ה"אתה קרציה, יא זבל" שבה הן נהגו. לא יודע מה לעשות.
בצעד נואש אני מסתכל למטה, וקולט לפתע פתאום שלא אהובתי מדברת
אליי, אלא סתם נמלה. נמלה רצחנית שסתם רוצה להחזיר אותי לעולם
העבדים שלה, לעולם שבו תמיד שולטים על מה שאני עושה ולא נותנים
לי לאהוב. אני רוצה לאהוב, והנמלה הזאת לא חשובה לי! היא לא
אהובתי שחמקה מידי, אלא חרק קטן בידי נמלים גדולות ממנה
שאומרות לה מה להגיד. בחיוך קטן והרבה כאב בלב, אני עולה שוב
על המעקה הגבוה, שואף אוויר מלוא ריאותיי בפעם האחרונה, וקופץ
תוך צעקת "אני אוהב
אותאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאך!!!!!!!!!!!!!!!!...".

ואני, מן הסתם, גמור.