רוצה לבכות. רוצה לצרוח. רוצה לסטור לך על הפנים בכל הכוח, ולא
יכולה.
הנה, נתקלתי בך, כל-כך הרבה זמן אחרי שפגעת בי, והשארת אותי
משותקת רגשית לגברים אחרים.
זמן כה קצר היינו יחד, וגדול הפלא בעיניי על כך שפגעת בי כה
רבות. נפלאה מעיניי אף יותר העובדה שאני עצמי פתחתי את ליבי
בפניך, חשפתי אותו לחלוטין ונתתי לך התקפה חופשית, ללא כל הגנה
מצידי. ואתה, בניגוד לכל הציפיות, התקפת.

חצי שנה עברה עליי בגלות, לאחר שנטשת אותי לאנחות וחזרת לאחרת.
הבכי כבר נמוג מזמן, והרצון לנקום התפוגג עמו. עתה, כל מה
שנותר הוא מעט זעם, על מה שעשית ואיך שעשית, והרבה כאב, שלרוב
אינו מורגש, אך פעם בכמה שבועות, כשאני נזכרת בך, מכה ללא
רחמים, גם אחרי חצי שנה והרבה קשרים קצרים עם אחרים.

ועכשיו אתה עומד מולי. לא ידעתי שתהיה כאן. לא חשבתי שתבוא. גם
אם הייתי יודעת, זה נכון, עדיין הייתי מגיעה לכאן בעצמי, אבל
הייתי יודעת להיזהר, להכין עצמי לקראת מכת הכאב במקום לבהות בך
כך, בשתיקה הנבוכה, הכואבת, בעוד ליבי נצרב מחדש ובוער כולו
באש המכלה עולמות, בכאב מייסר ובלתי נסבל, בידיעה שאתה שם, ולא
שלי.
"היי", אתה אומר לי ומביט בי בעיניך התכולות המדהימות. אני
מרגישה את המבט שלך מרפרף על גופי במהירות כמו שנהגת לעשות
לפנים, ורוצה לקבור את עצמי. מה אני עושה פה? למה אני לא
מצליחה לזוז, לברוח?
"היי", מחזירה לך בקול חלש, רועד. לא יכולה להסתכל לך בעיניים,
כי אני יודעת שאתחיל לבכות, ולמה לי לתת לך את העונג לראות
אותי בוכה? ולמה לי לפגוע בך ולהראות לך כמה שפגעת בי, אדם
טוב-רע שכמותך? אדם אהוב, שנוא, מדהים ומבעית כאחד. האהוב
הנצחי שלי, הדמון ששוכן אצלי בנשמה כמו דיבוק שיש להסירו
מיידית למען בריאות החולה.

אתה מנסה לפצוח בשיחה קלילה ורגילה, כמו לא קרה כלום. אולי כבר
שכחת את מה שהיה בינינו, את הניצוצות והזיקוקים, את האהבה
שמצאתי לאחר שנים שלא האמנתי בה באמת. אני לא שכחתי. לא יכולה
לשכוח את הרעד שהיה עובר בכל גופי עם כל נגיעה שלך, את הכמיהה
שלי אליך, הפיזית והנפשית, בכל עת שלא דיברנו ולא היית איתי.
לא מסוגלת לנתק עצמי מהצער והאומללות שדחפת אותי אליהם, ולהרים
את עצמי מהקרקע הטרשית וחסרת החיים של האין.

מוצאת עצמי נחה תחת מבטך השואל. נסחפתי, ככל הנראה, בהרהוריי
עליך בעומדי מולך. "אני צריכה ללכת", ממלמלת בחטף ומתחילה לנוע
לעבר אחד החדרים, כאשר אתה עוצר אותי בנגיעת יד, מסובב אותי
אליך במהירות, ושותק.
אני מביטה לתוך עיניך.

אתה יודע, כשהייתי צעירה ותמימה האמנתי שהאהבה תמיד תנצח, אבל
החיים פיכחו אותי ולמדתי לדעת שאהבה אינה קיימת כפי שהייתי
רוצה שתהיה. חייתי כך מספר שנים לא מועט, והייתי מרוצה
מהעניין. ואז אתה הגעת. נכנסת לחיי כרוח סערה, התאהבות הדדית
ממבט ראשון ממש, סחפת אותי מרגליי לוואלס סנטימנטלי תחת ירח
מלא. גילית לי שהאהבה עוד קיימת, הראית לי את הנסיך האמיתי שלי
וגילית, בלי כל כוונה, את הצד הרומנטי שלי, שאף אני כבר לא
הייתי בטוחה בקיומו. אהבתי אותך, נסיך. עדיין אוהבת. עדיין
זוכרת. עדיין כואבת. ולמרות הכל, עדיין מאמינה באהבה, בקסמים
ובאגדות שדיברנו עליהם, ומקווה שנסיך יש יותר מאחד, שכן לא
משנה מה, גם אם תתחנן לפניי לחזור וגם אם ארצה אותך בכל מאודי,
לעולם לא אשוב עוד אליך. וזה כואב עד אינסוף, וזה תמיד יכאב.
לי, בכל אופן.