היא לא סיפרה לו שההורים שלה רבו אתמול והיא מרגישה רע. היא
ידעה שזה יכול להוריד ממנו את החיוך היפה ששזור לו על הפנים.
הוא לא סיפר לה על הריב עם אביו. הוא ידע שהיא מייד תתחיל
לדאוג ולנסות לעזור, גם אם זה יפגע בה בסופו של דבר.
היא לא סיפרה לו שאבא של ידיד שלה נפגע בתאונה, וכמה היא
מרגישה רע בשבילו.
הוא לא סיפר לה שאימא שלו פוטרה, ועכשיו המצב קצת קשה.
היא לא סיפרה לו שאחיה נכשל בטסט החמישי, ואיך היה לה קשה
לראות אותו חוזר הביתה עם דמעות.
הוא לא סיפר לה שהוא נכשל בעוד מבחן מעבר, כי הוא לא רצה שהיא
תדאג, הוא רצה שיהיה לה רק טוב.
היא לא סיפרה לו שזו לא הפעם הראשונה, והיא כבר מפחדת לחזור
הביתה, היא רוצה שהם יתגרשו או ישלימו כבר. היא לא מסוגלת
לראות אותם עוד ככה, ובא לה לבכות. היא ידעה שאם היא תבכה, הוא
לא יראה שמח כל כך, הוא רק ינסה לעודד אותה.
הוא לא סיפר לה שאתמול הוא לא התקשר כי הוא היה אצל דוד שלו
בבית החולים. הוא בעצם לא שכח, הוא פשוט לא רצה שחס וחלילה היא
תשמע בקול שלו את העצב ותהיה גם עצובה.
היא לו סיפרה לו שכל כך כואב לה, והיא חשה לא בטוב, ולכן היא
החליטה לא לבוא. היא ידעה שהוא יגיע עד אליה, לא משנה כמה זה
יעלה לו, רק כדי להיות אתה. היא לא רצתה שהוא יבוא סתם ויראה
אותה סובלת, היא ידעה שלא יהיה לו כיף ככה.
הוא לא רצה להראות לה את הדמעות, הוא לא רצה להעביר אליה את
ההרגשה שלו. הוא רצה רק לחייך, כדי שהיא תהיה מאושר ותחייך גם
כן.
הם נעמדים עכשיו אחד מול השני. היא מחייכת, הוא מחייך. הם
נראים מאושרים כל כך, מתחבקים, מתנשקים.
ואז הוא מרגיש שזה לא אותו דבר. היא מרגישה שמשהו מציק לו.
"אני אוהב אותך", הוא אומר בקולו המתוק.
"גם אני אוהבת אותך," היא עונה.
אבל זה כבר לא נשמע אותו דבר.
הוא הביא לה זר צבעונים לבנים, הוא ידע כמה היא אוהבת אותם,
הוא ידע כמה היא תשמח.
היא לא רצתה לפתוח את הדלת, היא בכתה. היא לא רצתה שהוא יראה
אותה ככה, היא לא רצתה שהוא יהיה עצוב.