"איך אני יכול להקשיב לך? את הרי לא מבינה על מה את מדברת!"
צעקתי עליה ביאוש. כל מה שניסיתי להגיד לה לא הניא אותה
מדעתה.
"אתה לא מבין! אתה חייב להאמין לי, ראיתי את זה במו עיניי שלי"
היא נחנקת ומצטרדת מרוב צעקה ובכי. רק אז נכנס הרופא להרגיע
אותה, נתן לה זריקה וביקש ממני לצאת.
"היא צריכה לנוח, תן לה עוד קצת זמן" דיבר אלי בחופשיות ובנחת.
לא עניתי. רק הסתכלתי עליה מבעד לצוהר הקטן הזה לאותו חדר
ארור. ומבט של ייאוש שעלה על פני ואנחת צער בהביטי על הבעת
הפנים הקרה והשגרתית של הרופא שלא ממש מבין איזה בן אדם מיוחד
שוכב שם בחדר הזה, הסמוך.
  מכל האנשים שהכרתי בחיי, אלינור הייתה החזקה ביותר. היא
הייתה בעלת יכולת אינסופית, יכלה להצליח בכל. אלינור צריכה
הייתה להיות עכשיו בקורס שלה באוניברסיטה. היא כבר הספיקה
להתקבל ללימודי תואר הכלכלה, תואר ראשון. אלינור... כל שהיה בה
היה מושלם. החיוך המקסים שלה ועיניה הזוהרות. האור של ההילה
הקורנת שלה שכולו ממלא את העולם שסביבה. מחלפות שיערה הגלי
החום בהיר כמו נהר שזורם ברוח מעל כתפיה. ואז שוב שאלתי את
עצמי "למה היא?", אבל כמה שלא שאלתי יכולתי רק לענות אותו
הדבר. אני יודע למה, אבל מעדיף להעמיד פנים שאני לא...
  המחשבה האיומה שכל מה שקורה עכשיו הוא באשמתי לא יכלה
להרפות ממני ולו לרגע אחד בודד, שהרי כל המשקל שנשאתי על
כתפיי, אותו משקל בלתי נסבל שלא ניתן לשאת גרם לי להרגיש כאילו
עוד רגע, ממש עוד רגע, אני משתגע, יוצא מדעתי! שהרי כבר יכולתי
לראות עצמי בכותונת המשוגעים באיזה בית חולים פסיכיאטרי או
באיזה מוסד אחר שאני בטוח שאף אחד לא ינסה לעזור לי לצאת ממנו.
אני רק נאבד בתוך כל המחשבות האלו על עתידה וגורלה של אלינור.
אילו רק יכולתי להניא אותה מרצונה.
  הכל בעצם התחיל אז, באותו היום שבו הגיעה לאלינור הידיעה כי
קיבלה מלגה מהאוניברסיטה באוקספורד. אני והיא החלטנו לצאת
לחגוג את העניין כי הגשנו את הבקשה ביחד, אני ואלינור. הלכנו
למסעדה יוקרתית במרכז העיר לציין את האירוע המיוחד כל כך.
במהלך הארוחה קיבלתי שיחת טלפון. מאז הכל השתנה...
 "מי זה היה, עידו?" היא שאלה אותי בתום החד-שיח שהיה לי
בשיחת הטלפון. וגם פה כמו גם בשיחת הטלפון בחרתי בזכות
השתיקה.
"מי זה היה?" אלינור חזרה על השאלה. ובעודה חוזרת על השאלה
בצורה עיקשת, אני שותק. דממה האפילה עלינו ואחריה היא חטפה
מידי את הסלולרי ובדקה את השיחות הנכנסות לנגד המחאה שלי.
"התקשרו אליך מהבית, למה לא אמרת?" שאלה מופתעת ממה שגילתה.
"למה סירבת לענות לי?" חזרה על השאלה. ואני עוד שותק. מה הניע
אותי לשתוק? לא תיארתי לעצמי בכלל מה תגרום אותה השתיקה. אז מה
בעצם כבר השתנה מאז?
 אחרי אותה שיחת טלפון, ניתקתי את אלינור מחיי, לפחות ניסיתי.
אלינור מעולם לא ניסתה ליצור איתי קשר עד לשבוע לפני הנסיעה
לאוקספורד. באותו יום הפעמון צלצל וכשפתחתי את הדלת עמדה על
המפתן אלינור.
"תמיד ידעת את האמת, נכון?" היא הסתכלה עלי במבט מאשים.
"על מה את מדברת?" שאלתי אותה בפליאה.
"אני מדברת על המלגה שלך" היא ירתה לעברי במבט כועס. ואני עוד
לא מבין על מה היא מדברת ואיך אחרי כמעט חצי שנה היא בכלל
מעיזה להופיע פה ולהטיח את הדברים הללו.
"אלינור, אני לא יודע על מה את מדברת" המשכתי להתגונן.
"ויתרת על המלגה בגללי, נכון?" פלטה לעברי את המשפט המוזר.
"על מה את מדברת? זה בכלל לא קשור אלייך!" טענתי.
היא לא ענתה לי. דמעה עלתה על לחיה הימנית וזרמה עם עוד אחד
שהצטרפה אליה לעבר שפתיה, עברה לסנטר ונפלה מטה. מבטה הנעוץ
בעיניי עם כה הרבה אכזבה ועלבון. המבט של "מה רע עשיתי לך?"
והכל מבלי שאבין "מה רע עשיתי אני לך, אלינור?" התשובה היא "לא
כלום" היא הסתובבה על צירה בדום. הסתובבה והלכה בצעדים קטנים
ומהירים.