"הכל התחיל מקסם.
"היה קסם, היו מכשפים, וחשוב מכך - היו מפלצות. זה בטח התחיל
בזה. היו מפלצות, והיו אנשים, והאנשים היו קופים קטנים עירומים
וחמי-דם, חסרי כל חשיבות לעומת המפלצות, אשר היו יפהפיות
ומעוותות, אכזריות ונדיבות, מנוולות ואציליות אך כולן - כולן -
איום להישרדותם של האנשים.
"וכך נולדו הגיבורים. הם היו מעם האנשים, הם היו סתם אנשים
פשוטים, כמו כל השאר, אך הם היו גיבורים שכן הם יכלו להילחם
במפלצות. הם היו גיבורים משום שהם יכלו למפלצות, והם יכלו
לקטול אותן. וכך הם אכן עשו".

הכאב. הוא חד, ובלתי נסבל. השמיים מעליי שחורים כעורב, אך
כוכבים רבים מנצנצים בתוך סבך האינסוף השחור. עלוות העצים שמעל
ראשי ירוקות, אולם בנקודות אחרות ביער הן שחורות ומעלות עשן,
או עדיין זוהרות ומרקדות בלהבות, תלוי לפני כמה זמן נסתיים
השינוי. הגב. הגב שלי כואב.

"הגב שלך כואב? זה יעבור, ואת תתרגלי למשקל העודף שעליו. כך או
כך, לא התרתי לך רשות להתפרץ לתוך דבריי". כדור זוהר של אור
כחול החל להיווצר בין כפות ידיה החיוורות ונורה לכיוון חזי.
שיירי בגדי העבד שלי נשרפו כליל באורו הלוהב של כדור-הכוח
שיצרה, נתפסים בלהבות ירוקות ומרצדות. אכן, הייתי מבוהלת, לכל
הרוחות, עליתי בלהבות! אך אז הבד נשרף ואוכל, חושף את חזי
לחומו של לילה בוער, ולמרבה הפליאה לא היה בשרי חרוך, לא נכווה
ולא נפגע כהוא זה. שריון הקשקשים אשר היה נוצר ומחליף את עור
צווארי המתארך החל מכסה גם את פלג גופי העליון, תאי עור
מתחלפים בתאי-מתכת קשים ובלתי חדירים בעליל. למרבה ההגיון, היה
השריון חסין מפני אש, והגן עליי מפני הלהבות הירוקות, אך אינני
משוכנעת כי תחושת הכאב הנלוות
להיווצרותו - קשקשי מתכת הבוקעים מן הבשר, חותכים אותו ומכסים
אותו, כנראה לנצח - הייתה שווה את המחיר של המתנה הזו.
"הם ניצחו אותם", היא המשיכה, מתעלמת ממני, "והם קטלו אותם, את
כולם. הם הכחידו את המפלצות לחלוטין. כל יום ביומו עוד זן של
צפרדע או מקק נכחד ביערות הגשם ההולכים ומצטמצמים, אך פרט זה
הוא כאין וכאפס לעומת ההכחדה של הדבר החשוב מכל באמת, לעומת
ההכחדה שביצעה האנושות לפני כל כך הרבה מאות שנים. הם הכחידו
את המפלצות. הם הכחידו את הגיבורים. הם הכחידו את
הקסם.
"עצוב לחיות בעולם בלי קסם. האנושות ידעה זאת טוב, אז כמו עתה.
האנושות זקוקה לגיבוריה, ועל כן היא ניסתה להמציאם מן
הלא-כלום, נמנעים ומפחדים מן הקסם שיבוא עם גיבור אמיתי, מן
המפלצות. הם יצרו אותם בצלמי אלים, ואחר בצלם נביאי אליליהם
ושליחיהם על פני הארץ, וכל כוחותיהם דמיוניים ולא מציאותיים,
כיוון שהם מעל לאדם - וזהו איננו גיבור אמיתי. לא היו אלו
גיבורים, הם לא יכלו ללחום במפלצות - לא היו מפלצות - וכך לא
היו אותם "גיבורי האנושות" ראויים לתואריהם. האנושות יצרה שדים
ושטנים, אלים ומלאכים - כל זאת למען יהיו לה גיבוריה. היא יצרה
מוטאציות טובות שיילחמו במוטאציות רעות וינצחו אותן, וכך יוכלו
להיקרא גיבורים. האנושות המציאה לה קסם חדש, והוא כולו זיוף
והונאה".

השכמות שלי כואבות. דם זורם לו כמים במורד גבי החשוף, אני
יכולה לחוש בזרימתו האיטית, הסמיכה, ממשיך לצידי בטני ואז
מתייבש ומתקשה ברוחות האקראיות של הלילה הלוהט בלהבות. פניי
כואבים - אני מרגישה את עצמות לסתי ואפי מתארכות ומתארכות,
תאים נוספים בקצב סרטני ויוצרים חוטם ולסת מאורכים וגרוטסקיים.
חורי העיניים שלי שוקעים כמו לתוך חור שחור ועיני הולכות
וגדלות, ואישוניי מתרחבים, והכוכבים נעשים בהירים יותר
והעיניים שלי - אני מרגישה אותן הופכות אדומות, ודם נוזל
מעיניי כי הכאב בלתי נסבל ואני תוהה אם אי פעם אוכל להזיל עוד
מדעות מי מלח, ואני כבר יודעת כי כל הדמעות שונתרו לי לבכות דם
סמיך יהיו הן, כי רק כאלו דמעות יזילו פניי המשוריינים בקשקשי
מתכת.

"ועם זאת, הם עדיין נמשכים לקסם הישן והטוב. לקסם הנכון, לקסם
האמיתי. זוהי הסיבה שבעולם בו ישנם "אקס-מן" ו"סופרמן"
ו"ספיידרמן" וכל מיני "מן" ו"וומן" אחרים - ישנו בחור אחד
המכנה עצמו "באטמן" - והוא ברנש נורמאלי לחלוטין עם יותר מדי
טראומות ילדות, יותר מדי כסף, יותר מדי כושר וגימיקים וזמן
פנוי. הוא נלחם במפלצות בשבילם, הוא יהיה הגיבור שלהם. אך או
אז הם הבינו משהו. את יודעת מה הם הבינו? את יודעת?"

היא מצפה לתשובה? אני לא יכולה לענות לה עכשיו. שיניים
נוספות, קטנות וגדולות וכולן חדות כסכינים, חותכות בבשר הרך של
חניכיי המאורכים עתה, ממלאות חללים ריקים, מחליפות שיניים
שטוחות או חותכות או טוחנות - רק ניבים, רק שיני טורף. הן
בוקעות כולן יחדיו, וחניכיי כמזרקה שותתת דם, והלשון שלי גדלה,
מתעבה, מתרחבת, מתארכת וממלאת את הפה הריקני. אני פוערת את פי
בקריאות כאב בלתי נתפס, והקריאות הן צווחות שגרון אדם לא יוכל
להפיק, לא, ברור שלא, אינני חושבת כי ניתן לקרא לי כבר אדם,
והיא מביטה לתוך פי, מעקמת אפה, שולפת את סכינה החד כתער ובמכה
אחר חותכת את לשוני וחורצת אותה לשניים, כלשון נחש הזוחל על
גחונו בשדות. טעם דם מציף שנית את פי, והוא מתכתי ומתקתק עד
בחילה והוא עוטף את בלוטות הטעם של לשוני הפועמת בכאב, פועמת
ומזרימה עוד ועוד דם, ולה לא אכפת ואני כמעט ומאבדת הכרתי בעוד
הכאב פועם לו בפי, בפניי, בכל גופי ההולך ומשתנה, הולך
ומתעוות.

"אני רואה שלשונך עסוקה מעט כעת. יהי כן, אם כן הרשי לי לחשוף
בפנייך את התגלית. האנושות הבינה כי אין להם מפלצות. וכך
באטמן, הגיבור האמיתי היחיד של האנושות, יוצר לו את המפלצות
שלו בעצמו. ככלות הכל, היה זה באטמן שדחף קומיקאי-כושל ומדוכא,
שפרץ לתוך מפעל, אל תוך מיכל חומצה רדיואקטיבית ענק, וכך נולד
בעצם הג'וקר - אויבו המושבע של אביר הלילה.
האנושות הבינה כי הגיבורים והמפלצות יוצרים האחד את השני וכי
האחד אינו יכול להתקיים ולהיווצר ולשרוד ללא האחר. וכך, כל
שייזדקקו לו יהיה לגרום לגיבורים ליצור את המפלצות שלהם בעצמם.
אך יחד עם זאת, גם לאחר תובנה חשובה זו, המפלצות לא נוצרו. את
יודעת למה?"

לשוני פסקה מלדמם. גבי החל גדל ומתארך, השרירים שבו החלו
להירקם מאין, התרגלתי כבר לכאב המסורטן של התאים המתווספים
לחומר שישנו. המשקל הנוסף על כתפיי המשיך לגדול, אך ככל שגבי
הלך והתפתח נראה כאילו הוא נותר בעל אותו משקל ואף פוחת. חשבתי
על כך, שייתכן כי גפיי המתפתחים עזרו לשאת את המשקל העודף,
שרירים השתרגו סביב זרועותיי כנחשים, חונקים את זרועותיי
הצנומות הישנות תחת מעטפת שרירים וורודים וחשופים, ולבסוף הכאב
החד,
המפתיע עדיין, של הקשקשים הבוקעים ומכסים את הבשר הרך הופכים
אותו לבלתי פגיע לחלוטין. ידיי, כעת משאני מביטה בהן -
אצבעותיי מתחילות להתאגד יחדיו, זרת וקמיצה, אמה ואצבע, נתפרות
על ידי איזו מחט בלתי נראית והנה ידיי הן ידיים בנות שלוש
אצבעות בכל כף, והן הולכות ותופחות למין גוש בשר בעל שלושה
מפרקים בכל אצבע, נטול ציפורן, וקשקשים קטנים מכסים את חלקה
העליון של כל יד, בעוד חלקה התחתון מכוסה בעור עדין ורך.
גפיי מתארכות עוד ועוד, עצמות גדלות, בשר נוסף, תאי שומן
מועטים ובעיקר שרירים - זה כמו מה שקרה בפניי וזה כואב לא
פחות. בהונותיי נעלמו להן; רגליי עתה הן אך ורק גפיים גידמים
בעלי שני מפרקים, ברך ומה שבעבר היה קרסול.
היא מביטה בי ומתחילה ליצור כדור אור חדש בין כפות ידיה. היא
רוצה שאענה לה אך פי - לא, לא פה, כי אם לסתות ומלתעות - אינם
יכולים ליצור עוד קולות או מילים. נהמה עמוקה נוצרת לה בתחתית
גרוני הארוך, נצברת ככדור האור שבין ידיה, מתגלגלת במעלה הגרון
ופורצת בשאגה מרעידת-עולם ומעירת-מתים, מתגלגלת לה על הלשון
המפוצלת ואז נחתכת לשברים בידי הניבים החדים כתער.

"יהי כן, אם כך אומר לך זאת אני. המפלצות לא נוצרו משום שלא
היו גיבורים אמיתיים בעולם האמיתי אשר ייצרו אותן. שכן מי ייצא
בימינו אנו ויעזוב בית, משפחה, עבודה וחיים על מנת להתרוצץ
וליצור מפלצות אשר יוכל לתפוס? רק אלו עם כסף רב מדיי, כשם
שהיה ברוס וויין, אך אני אינני רואה את ביל גייטס מתרוצץ
בלילות בגלימה ומסיכה, דוחף אנשים לשלוליות כימיקלים
רדיו-אקטיביות בשם טובתו הבלתי-מובטחת של הדמיון האנושי. את
מבינה אותי?"

תהיתי אם אכן הבנתי אותה עוד. כפות רגליי נטולות-הבוהנות גדלו
והתארכו, אינני יודעת מה קרה לעצמות של האצבעות. אני חושבת
שיכולתי לחוש אותן מתרכבות יחדיו, הופכות לשני גושים אצבעות
מרכזיים, וכך, כאשר היו כפותיי באורך כלל הרגל כמעט, הן נחלקו
כמו עץ פגוע-ברק, וכל רגל נחלקה לשתי בהונות ענק, ארוכות עד
להדהים, ולמעשה ניתן לחשוב על כך כעל שתי גפיים המתחלקות לארבע
רגליים, לפי המימדים של ה"בהונות" הללו. כעת הציפורניים - לא,
טפרים - החלו יוצאים מכל בוהן ואצבע בגופי, אורכם כחצי רגל והן
חדים כשיניי, חותכים בשר וקשקש מתכת, חזקים כיהלום והכאב,
הכאב...
דם שוטף את הקרקע והאדמה בולעת את האדום ברעב. אתר זה מקולל.
אני יכולה לחוש בעמוד שדרתי, עצמות וסחוס והם מרבים את עצמם
כחיידקים בקצב מטורף, הופכים ארוכים יותר, רבים יותר, גמישים
יותר, לאורך גבי החדש. קוצים משוננים, סיבי שיער המתאגדים
לקרניים כקרני הקרנף והחדקרן, בוקעים להן מכל חוליה, ישנה
כחדשה, מבתרים את בשר הגב ואת שריון הקשקשים. עצמות זנב בוקעות
מתוך גופי ומופיעות כפסים לרכבת דוהרת, מתחתית גבי ומתפתלים על
הרצפה, וסביב אלה נרקמים גידים ושרירים, שומן וקשקשים, עצבים
ותאי חישה, נוצרים ונרקמים במהירות. היה זה יכול להיות התהליך
הפחות כואב מכל השאר, אלמלא פריצתן המפתיעה של עצמות הזנב
ממקום מושבן הקבוע אל מחוץ לגופי, אל אוויר הליל.

"אין דרך אחרת, יקירתי. עלינו להתחיל הכל מחדש". פניה נראו
שלווים, מחוייכים, כמעט מאושרים כאשר אמרה זאת. היא הביטה בי -
האם זו גאווה בעיניה? לא בי, בוודאי, אולי ביצור אליו הפכתי -
וכבר יכולתי לחוש בעצמי כי השינוי כמעט בא אל קיצו. זוג הגפיים
השלישי שצימחתי על גבי החל גדל ומתארך בקצב מטורף עתה, יורה את
עצמו כברק מהופך אל מעלה, לצמרות הירוקות, לאוויר הלילה, ככנפי
עטלף, ובין האצבעות הרזות והארוכות של היד המעוותת נמתח עור
דקיק אך חזק.
"הכל מחדש", היא המשיכה, "מבראשית, כאשר היו קסם והיו מפלצות".


אני זורקת את ראשי לאחור וקוראת אל אחיי ואחיותיי, בני גזעי
החזק, אשר עופפו להם באינסוף השחור של השמיים, צללי-ענק מעידים
על קיומם כשהם מכסים את הכוכבים הנוצצים, ופה ושם פרצי אדום
וצהוב של להבות קורעים את השמיכה הרכה של הלילה. אני מנופפת
בזוג גפיי החדשים, פעם, פעמיים, מנסה אותם. אני חשה בחום מפעפע
בקיבתי, עולה מעלה בעד גרוני הארוך ואינו חורך ואינו שורף
ואינו צורב אותי. 'זה היה יכול להיות יעיל לשתיית אלכוהול',
אני חושבת, אולי אפילו מחייכת, וזו אולי המחשבה האנושית
האחרונה שלי בטרם אני פותחת את מלתעותיי המשוננות, ומניחה לאש
החמה, זרנוק אדיר של להבות, לפרוץ מתוך פי אל העצים ירוקי-העד
שמעליי, שצומחים על אדמה
מקוללת זו. הם עולים באש ואני מזנקת על גפיי האחוריות, הישנות
והחדשות באותה המידה, מנפנפת בזוג הגפיים החדש לחלוטין שצמח
משכמותיי ועפה גבוה אל השמיים, שומעת את קריאות הבכי של קורבנה
הבא של זו אשר חושבת עצמה למכשפה שתגאל את דמיון האנושות.

"מה בא קודם, הביצה או התרנגולת? אינני יודעת, אך אני מייצרת
תרנגולות, ואת יודעת מדוע? אני מייצרת תרנגולות כי אני רוצה
לדעת מה ייבקע מן הביצים, שמה שייוולד יהיו אפרוחים ופרגיות".


אי אפשר להתווכח איתה, אתם יודעים. עדיף לייצר את התרנגולות
קודם. אם אתה לוקח ביצה, אז הרבה דברים שאינם-אפרוחים עשויים
לבקוע ממנה. פלמינגו, למשל. או ברווזן, או אולי תנין, או
דרקון. למרות שאני לא בטוחה שהיא הייתה כל כך מאוכזבת מזה
האחרון.