בכל פעם שהייתה עוברת ברחוב, הם היו מחייכים. כולם. הזקנים
והצעירים, התינוקות וההורים, הכלבים והחתולים - לעזאזל, אפילו
הדבורים היו מעלות חיוך באינסוף עיניהן כאשר הייתה מתגנבת על
עץ אל כוורתן, לומר שלום ולגנוב ליקוק של מתק דבשן. לבושה
בשמלת ילדות אצילות אופנתית, הייתה היא חובבת את גווני הכחול
הרכים, מעוטרים בסרטים ועיטורים ורדרדים או ירוקים, ואת תלתלי
הזהב שעל ראשה כיסה כובע תכול רחב שוליים. תמיד נשאה בידיה
הקטנות זר סיגליות, אשר ממנו תמיד חילקה לכל העובר על פניה
(מעולם לא אזל מלאי הסיגליות הקטן שבידיה), והסיגליות שלה חיו
ופרחו במשך שנים על גבי שנים, ומעולם ללא קמלו או נבלו או
איבדו מיופיין וזוהרן.
עיניה היו בגוון דשא בעת האביב, וכך היא קיבלה את השם "גרין
אייז". איש לא ידע מנין באה, אותה ילדה קטנה זהובת שיער, בת
בלי שם אשר נראתה כמו הייתה מבין האצילים אך הייתה מהלכת ברחבי
ערים בירות באותם אושר וטבעיות בהם הילכה בפשפשי כפרים נידחים
ורחובות מלאי קבצנים. וכך קורה, שכאשר איש לא ידע את שמה אך
כולם הכירו את פניה, זכתה הילדה הקטנה לכינויים ותארים, ככל זר
מוכר. כינויה היה גרין אייז, ותוארה - "אושר".

היא לא הייתה בודדה בעולם, גרין אייז הקטנה שלנו. אף על פי
שהעבירה את רוב זמנה בחלוקת סיגליות ואושר לכל נזקק, נעה לה
מכפר אל עיירה ואל ממלכה, לילדה הקטנה הייתה משפחה משלה. היו
לה אחיה ואחיותיה הגדולים, ולמרות ( או אולי בגלל) שכוחות כל
אחד ואחד מהם היו אדירים מכדי שיוכלו לחיות כולם באותו העולם,
באותו מימד, הייתה גרין אייז אוהבת לעזוב את עולמה שלה ולנדוד,
מבקרת את אחיה.

היא הייתה הצעירה במשפחה.
לפניה היו התאומים. היא לא אהבה את התאומים. הם היו מוזרים
מדיי בשבילה. היה זה לפעמים מדכא מדי לפגוש אותם - כן, אפילו
בשבילה - שכן האחד היה תככן ועסוק במזימותיו ותאוותיו הקטנות
והאנוכיות, והאחרת הייתה כה שקועה בדכאונה עד כי השתמשה
במאזוכיזם על מנת להעביר את זמנה הנצחי. היא הייתה מחייכת
למראה גרין אייז הקטנה, כשם שעשו כולם, אולם שיניה היו כניבים
חדים ופניה נראו כמתעוותים - לא הייתה זו הבעה טיבעית עבורם,
החיוך - וגרין אייז פשוט לא יכלה לשאת את המראה הזה לעיתים.
היא לא נטתה לבקר את התאומים לעיתים קרובות מדיי. היא הייתה
עוברת על פני תמונותיהם בגלריה שלה במהרה, כמעט מתחמקת ממבטן
של הדמויות, ואז מגיעה אל אחיה הבכיר יותר, הרביעי במשפחה.
חיוך היה מתלבש על פניה של זו שכונתה אושר. היא תמיד אהבה
אותו. גולם מגודל שכמותו, שיערו כתום כעין הגזר ואת סנטרו מעטר
זקן עבות, ובכל זאת היה גם מבריק ונחמד ואוהב, והוא היה מעריך
אותה בשל חוכמתה, גם אם הייתה הצעירה ביותר במשפחה.
בזריזות הייתה עוברת מבעד למסגרת תמונתו, נכנסת לתוך עולמו,
ורואה אותו נח על כסאו האדיר, והוא כולו עוצמה ומורא ופחד - כה
מפחיד היה והוא רק יושב שם - והוא היה נראה עצוב, כה עצוב...
עד שעיניו פגשו את אותן עיני דשא, והוא היה מחייך ומחבק אותה
בחום בזרועותיו האדירות, מניחה בחיקו כילדה קטנה והיא הייתה
יושבת שם ומספרת לו על הדברים שראתה בעודה משוטטת בעולמות
החיים, והוא היה מאזין לה עוד ועוד, בסבלנות אין קץ, עד שהיה
נזכר בעוד משימה שעליו לבצע, שכן גם לו היו התחיבויותיו כלפי
עולמות החיים. הוא היה מניחה בחזרה על הרצפה, עוטה על כתפיו את
גלימת האריה הלבן שנקטל בידי חד-הקרן, ורוכב על גב רמכו השחור
והאדיר להתחיל עוד מלחמה, או להחריב עוד כפר או ממלכה, ובעיקר
לזרות הרס וחורבן בכל עולם בו היה צורך בכך.

שלושת האחים הגדולים היו... ובכן... מסובכים יותר, בלשון
המעטה.
הבכור בהם היה עיוור, וגם אם יכלה להביא אושר לאלו שלא יכלו
לראות את זיו פניה, הלה נדמה היה כעיקש ביותר ואיתן בגישתו
כנגד הבעת החיוך. הוא לא היה פונה אליה כשהייתה באה לבקרו, הוא
לא היה אומר דבר פרט לדברים שנכתב לו בספרו כי עליו לומר. הוא
היה זהיר מאוד בדבריו. הוא היה חייב להיות. הוא ידע הכל, ושלו
היו כל המילים, ואסור היה לו לתת להן כולן להימלט מבין שפתיו.

השנייה, על אף שהייתה עליזה ומעודדת כשם שהיה האח הרביעי,
הייתה עמוסה במטלותיה עד מעבר לראשה, הרבה מעבר לראשה. היא
הייתה הורסת דברים כמוהו, אלא שלהבדיל ממנו הייתה לה גם יכולת
היצירה והבריאה, וחיוכה אינו מש מפניה גם כך, ומעולם לא היה
זמן להתרועע עם איש, מלבד אולי אחיה הצעיר, השלישי, מפעם לפעם.

והיה האח שלישי, כמובן. גבוה חיוור וקדור-פנים, חיוכיו נשמרו
אך ורק לה ולנשותיו, אשר לאלו האחרונות הייתה גם היכולת
המופלאה להביא דמעות לעיניו וממטרים לעולמו. היא חיבבה אותו,
אך הוא היה כה רציני ושקוע במחויבויותיו, עד כי מעולם לא מצא
זמן עבורה. היא לא חשבה כי הדבר היה כה בריא עבורו, השתקעות
עמוקה כל כך במטלותיו, אך היא שתקה ולא אמרה דבר, יודעת כי איש
לא יקשיב לה בכל מקרה.

מאה חולפת, ועוד אחת. אנשים מתים ונולדים, חולמים ומקיצים,
הורסים, מתאווים, מתאכזבים - והגורל נותר עיוור. אימפריות קמות
וקורסות, העולם משתנה אך אושר הקטנה, גרין אייז המתוקה שלנו,
נותרת אותה ילדה תמה שמטיילת ברחובות וסמטאות העולם, בשמלתה
הכחולה וכובעה רחב השוליים וזר סיגליות שלעולם אינן קמלות או
אוזלות בין כפותיה. היא הייתה פוסעת בכפרים שעתה כבר לא היו
כפרים, כי אם עיירות וערים, והקידמה שלטה בכל. הם היו רואים
אותה ומחייכים, כולם, גברים ונשים, גדולים וקטנים, מקבלים את
מתנותיה בשמחה ואושר שהם מעולם לא ידעו כי הם יכולים להרגיש,
ותחושה זו שבה ומתעוררת בהם כל פעם שהיו מביטים שוב בפרח שנתנה
להם, הפרח שלא נובל, הפרח שלה.

"אין אלו זמנים בטוחים לילדים", היא שומעת שתי נשים מתלחשות
להן בסמטה שכוחה. הראשונה איבדה את בנה בסערה של ליל אמש ואילו
בתה של השנייה נאנסה ונרצחה לפני שבוע כשהייתה משחקת לה במורד
הרחוב. "אל להם להסתובב כך חופשיים ברחובות".
"אבל יש גם את הילדה הזו, גרין אייז..."
"היא נותנת לילדים את התחושה שהכל בסדר, כשאין זה כך. היא
מכשפה, אני אומרת לך".
ואז, רק כדי להעמידן על טעותן, היא יצאה ממקום מחבואה, כולה
אושר וחיוכים. כשנכנסה אל הסמטה נבהלו הנשים ממראה הילדה
האצילה ברובע העניים שלהן, אולם כשכבר עזבה אותן היו הנשים
שרועות על הרצפה בחיוך מאושר, כל אחד אוחזת פרח בידה, והן
נראות כחומר על כן האובניים, מוכנות לידי היוצר האמונות
שיוציאו מתוכן את מיטבן. "לא, לא מכשפה", הן היו ממלמלות שם,
בסמטה, אחת לרעותה בפרט וליקום בכלל, "כי אם מלאך שומר, פיה
טובה".

עוד מאה שנים. ומאתיים. ושלוש מאות. ההתפתחות והטכנולוגיה
מתחילה להאיץ את קצב התקדמותה, משלימה פער של מאות ואלפי שנות
אנושות. פחות ופחות אנשים מאמינים בקסם, יותר ויותר בוחרים
לפחד ממנו במקום זאת. הם אינם יכולים להימנע מתחושת האושר שהיא
מביאה בחולפה על פניהם, אך ניכר עליהם עתה כי הם נאבקים בכך,
נאבקים בשרירי לחייהם, מנסים למנוע משפתיהם להתעקל לחיוך. הם
שמעו רבות מדורות קודמים אודות הילדה המסתורית המפזרת אושר
וסיגליות, ולפתע פתאום לא נראה להם טבעי הדבר. פעם אף ניסו
להוריד את ראשה מעל כתפיה כשם כעשו למדוזה - מהלכים לאחור,
חוששים מהמבט החודר, לא יודעים מה גרוע יותר - להפוך לניצב אבן
לכל חייך או לחייך למשך רגע אחד קטן. היא ברחה מהם אז, כמובן,
ובאה אל מעונו של אחיה.

"אני לא מבינה", היא אמרה, יושבת בחיקו מכונסת בעצמה כתינוק
ברחם אם, כגוזל תחת כנף, זקוקה לבטחון, להגנה.
"המילה היא שינוי, יקרה שלי", הוא אומר. "אולי אנחנו פשוט
מיושנים מדיי. תביטי באלים - חשבי על בחירותיהם. היו מהם שברחו
למימדים אחרים, נשכחים מלב האנושות, מותירים אותם לבד ללא אלים
שינחו את דרכם. אחרים שינו את שמותיהם על מנת להתאים לרוחו
המשתנה של המין האנושי. השאר לא עשו דבר, ונשכחו כליל, נטושים
הם מתו והוחלפו בידי אחרים".
"אנחנו איננו אלים", היא אמרה, מביטה בו בעיניה הירוקות.
"אכן, אנחנו לא. אך אנחנו הכלים של האנושות, הצעצועים שלה,
היצירה שלה, ולא ההיפך", ואז הוא לבש את גלימתו ואת קסדתו ועזב
לחובותיו היומיות. היא ישבה שם לעוד רגע אחד, מבולבלת וחסרת
מענה לשאלות כה רבות, חושבת על מילות שהידהדו בראשה ובאולמו
הגדול של ההרס, ואז שבה לעולמה שלה, כדי לחשוב.

"שלום אדוני".
...
"שלום אדוני!!!"
"מה?!"
"אה.. אני.. היי. אולי תרצה פרח?"
"פרח? זה מה שאת מנסה למכור לי?"
"לא, לא אדוני, זה בחינם. תראה, אלו סיגליות".
"אני לא אוהב סיגליות", והוא עזב את המקום, ממלמל לעצמו בכעס.

"אבל כולם אוהבים סיגליות..." היא לחשה לעצמה, או אולי לזר
הפרחים. "הם תמיד אהבו סיגליות", המשיכה לנסות לעודד את
הפרחים, מביטה בהם, עומדת בגשם, שמלתה וכובעה מרוטים ורטובים
כעת וכבר לא נראים כבגדיה של בת אצילים מהודרת.

"והוא לא רצה את הפרחים שלי. אמר שהוא לא אוהב סיגליות".
"משהו לא בסדר. אני מסכים איתך בזה".
"אז למה אתה לא מסכים שאני אעבור?"
"את לא רוצה לעבור".
"לא, זה אתה שלא רוצה שאני אעבור. תפסיק להתייחס אליי כאל ילדה
קטנה, אני נצחית בדיוק כמוך. תן לי לעבור!"
אנחה, ואז מלמול חלוש של הסכמה.
היא טיפסה אל המסגרת ועברה לתוך עולמו.
אולם הכס היה ריק. בפינה הייתה מטפחת אדומה עם נקודות לבנות,
קשורה למוט באורך של כמטר וחצי.
"אתה עובר לעולם אחר או משהו?"
"אפשר לומר", הוא אמר, וניסה לחייך. הוא כשל בכך, ופניו שוב
צנחו. "לא", אמר לבסוף. "אני... אני עוזב".
"עוזב? מבלי אפילו לומר שלום?"
"חשבתי לאסוף את כולם אצל גורל או משהו כזה. ככה, להודיע,
שכולם ידעו בבת אחת. לומר להם לא לעקוב אחריי". הוא פנה ממנה
כשאמר זאת. היא הביטה בו. הוא הסתובב והביט בה. עיניו היו
עצובות אבל בכל זאת היא חייכה, מנסה לעודד את רוחו.
דמעה גלשה מעינו, נבלעת בסבך הזקן הכתום שמעטר את לחייו.
אף אחד, מעולם, לא בכה בנוכחותה.
אכן. משהו כאן לא בסדר.
"העולם משתנה".
"אז אתה מחליט לברוח?"
"הם לא זקוקים לי. הם יכולים להרוס את עצמם בעצמם. אני לא את,
הם אולי יישכחו איך לחייך ולשמוח אבל הם לעולם לא יישכחו איך
להרוס ולהילחם".
"אתה נוטש את מחויבויותיך".
"את נשמעת כמוהו".
"אתה נוטש אותנו".
שתיקה. היא לא יכלה להביט בו עוד רגע נוסף, לא יכלה לשאת את
מבטו ולו עוד שנייה. היא פנתה בזעם מהיכלו של הרס ועזבה את
עולמו, משם לתוך עולם אחר, לא עוצרת אפילו כדי לעבור בעולמה
שלה, פשוט הולכת הלאה, ולראשונה מאז תחילת החיים - גרין אייז
הקטנה בכתה.

קר. חושך. רטוב.
היא נדדה ברחובותיה של איזושהי עיר, היא לא ידעה איזו, כבר לא
היה לה אכפת. כובעה רחב השוליים עף מעל ראשה כאשר רכבה על הסוס
שגנבה מאורוותיו של הרס, וכעת תלתלי הזהב היפים שלה היו ספוגי
מי-גשם ובוץ. הסוס נבהל מכרכרה אפלה שחלפה על פניהם ברחובות
הרטובים והחשוכים, והוא העיף אותה מגבו וברח, מותירה בשלולית
שחורה של טנופת ובוץ, גורם לשמלתה להיראות כגיבוב של סמרטוטים
שצבעם כבר לא ברור או משנה. היא שוטטה ברחובותיה האפלים של
העיר הזרה, והם היו סוגרים את דלתותיהם וחלונותיהם לעומתה. זר
הפרחים שלה נשכח באחת מהשלוליות לפני כמה שעות כבר, והן שכבו
בתוך המים הרבים המקיפים אותן, וקמלו למוות.

חיוך צהוב בעל שיניים רקובות וחורים שחורים במקום בו השיניים
הרקיבו מעבר לרמת האפשר הציץ לעברה מתוך האפלולית של סמטה.
החיוך קרא לה, מבטיח לה דברים אחדים בתמורה לדברים אחרים. היא
העמידה פני חירשת לעומת מילותיו שהעלו בה קבס, והחישה פעמיה
הרחק משם.

"איבדתי את האושר שלי", אמרה לאיש שתחת ערימת העיתונים.
"גם אני בובה, לי מעולם לא היה אותו למעשה. אז אני יותר מסכן
וזה למה כדאי לך להתחפף. זה הפינה שלי פה", והוא התחפר עמוק
יותר תחת ערימות הסחבות והעיתונים.

היא הגיעה לסמטה עמוקה ומקורה על ידי הבניינים שיצרו אותה,
שאליה הגשם לא הצליח לחדור. ערב רב של אנשים היה שם, כמובן,
קשה להאמין כמה חסרי בית ואנשי רחוב ישנם בעיר עד שאתה רואה
אותה בעת גשם. אש הובערה תחת הגג של הסמטה, והחום והיובש
שבתוכה קרנו החוצה, כמו תופסים אותה באפה ומושכים אותה פנימה.
היא פסעה פנימה וכולה עייפות וכאב, כמעט מעונה. אחד הגברים,
אדם חסון בעל פנים מצולקות וחורי מזרק בזרועותיו, חסם את דרכה
פנימה אל החום. "עצרי", הוא אמר, מבקש בגסות לדעת מי נתן לה
הרשות להיכנס לסימטה זו.
מפוחדת כולה היא קפאה על עומדה וניסתה לגעת בפינה החמימה ביותר
בלבו של האיש - אותה פינה אשר ידעה - או לפחות כך נהגה לחשוב -
כי לכל אדם יש. היא לא מצאה דבר. גברים נוספים התגודדו סביב
השניים, יוצרים מעגל סביב הבריון הענקי והילדה הממורטת, חלקם
מחייכים ומאגרפים ידיהם, אחרים סתם מחייכים והיא חשבה כי אלו
היו המפחידים יותר.

"הפסיקו מייד!"
הקול בא מאחורי הגברים הענקיים המתכנסים סביבה, ולאחר רגע אישה
זקנה אשר לבשה שכבות כה רבות של בגדים מסמורטטים עד כדי כך
שפשוט אי אפשר לדמיין זאת, פסעה לה קדימה בשלווה והביטה בגרין
אייז בעיניה האפורות. "בחיי, זו מיז אושר הקטנה!", קראה הזקנה
המטורפת בשמחה. "איפה היית במשך המאה האחרונה יקרה שלי? ולאן
נעלמו הפרחים שלך?"
"את מכירה אותה, אולד האטי?" שאל הבריון אשר חסם את דרכה
מלכתחילה.
"וודאי שאני מכירה אותה, אותה ואת כל משפחתה. אני בורחה מאחותה
הגדולה כבר מאתיים שנה בערך! הא הא!" והיא צחקה בקולה המטורף,
וכולם נרגעו קצת למרות שאחרים נראו כמעט מאוכזבים, והאטי הזקנה
לקחה איתה את הילדה לעגלה שלה, נתנה לה כמה סמרטוטים יבשים
ללבוש שאומנם היו גדולים עליה, אך יבשים וחמים ובכך טמון היה
יתרונם. היא חתכה את שיערה הסבוך של הילדה בעקימות מופלאה, שכן
תלתלי זהב לא יועילו לה כאן, ברחוב, והיא השיגה לה מקום ליד
האש החמימה.
חיוכים, היא חשבה. אני תמיד הבאתי להם חיוכים. אבל הם איבדו את
החיוכים שלי, הם לא רוצים לחייך יותר, וזה לא רק בני אדם, זה
הכל, אפילו אני. אני איבדתי את החיוכים שלי. ובכן, הם מחייכים
עכשיו. האנשים האלה, המטורפים, האבודים והנשכחים, הם מחייכים.
אני אתן לכולם חיוך חדש, אם כך.
שינוי, הוא אמר, אפילו הקל ביותר, ולו רק כדי שהם תמיד יאמינו
בך.
אני אשנה להם את החיוך.

הסופה הגדולה חלפה. הזמן חלף גם הוא עד שבוקר אחד הם התעוררו
והבינו שהיא כבר לא הייתה מטיילת בין עולמותיהם ומטרידה אותם
בשעות לא נוחות. היא כבר לא מתרוצצת מעולם שלנו לשלהם, והיא לא
עשתה זאת כבר זמן מה.
וכך הם הבינו שהיא נעלמה.
הם התחילו לחפש אחריה, כמובן, בודקים עקבות קבועים - פרחים,
חיוך מאושר, קורט של שמחה. כלום. כל שנראה היה עצב, הרס,
וחיוכים מטורפים. היא נעלמה, כמו נבלעה בידי האדמה.
בסופו של דבר היה זה האח שלישי אשר ציין זאת - אומנם הוא אדון
החלומות אך הוא גם המציאותי ביותר - היו להם מחויבויותיהם
שלהם, ואף כי הוטרד הוא מהיעלמה ככל האחרים הוטרד הוא גם מחוסר
ביצוע העבודה. לא כולנו יכולים להיות בשני מקומות בו זמנית,
אמר. מחויבות, אמר. אחראיות. אילו הייתה שומעת אותו אז, הייתה
נזכרת בדרך בה דיברה אל אחיה ביום בו ברחה. אכן היא נשמעה
כמוהו, אך אף אחד ממשתתפי השיחה ההיא לא היה חלק אינטגרלי
במשפחה מזה זמן מה.
זמן עבר. התאומים שכחו אותה, מתעסקים בתאוותיהם ויאושיהם
הפרטיים. המבוגרים זכרו אותה, שמורה בפינה חבויה בליבם, היצור
הקטן והמאושר שהייתה אחותם הצעירה.

היא הילכה באיטיות בין הרחובות. היא הכירה חלק זה של העיר -
היה זה רובע העוני, בו הסתובבו הדלים והקבצנים וחסרי הבית, והם
היו מתים כמו זבובים, כך שהיא הכירה היטב את השכונה. היא לא
אהבה אותה. היא מעולם לא אהבה מקומות שאליהם באה אך ורק בכדי
לקחת, לא בכדי לתת, אך היא לא הייתה בטוחה כי היא רוצה לתת
למישהו את מתנתה במקום שכזה.
"אוף, הראש שלי". הוא היה ברנש מגודל עם שיניים צהובות, מוט
ברזל מזדקר ממצחו ומחצית מוחו מנקד את מדרכת הרחוב. "אז מה,
מותק, את ה... מלאך השומר שלי?" (קריצה, קריצה).
היא לא אהבה את המקומות האלו בכלל. אפילו כשהם כבר מתו החלאות
הללו לא אימצו לעצמם דרך ארץ ונימוסים. היא הביטה בגווייה. מוט
הברזל מזדקר מראשו, מכנסיו מופשלים לברכיו, שפתיו הסדוקות
חושפות את צהוב שיניו בחיוך חולני, חיוך משוגע, חיוך הזוי.
הותקף בזמן המעשה, היא מניחה, הגנה עצמית או אולי תוקף אחר שבא
לקחת את שללו. בעולמם, זאב אוכל זאב.
היא שמעה משהו זז. היה עוד מישהו בסמטה, היא יכלה להבחין עתה
בתווי הגוף בחשיכה, מישהו קטן, כנראה הקורבן. אולי היא תוכל
לעזור, חשבה. קולן של כנפיים אדירות שבר את הדממה והאנס המת
נעלם, ורק גופתו עתה נחה בדד על המדרכה.
"ידעתי שתבואי. חיכיתי לך".
אנשים לא אמורים לאתר אותה כך. הילדה - היא נשמעה כמו ילדה -
ישבה בין הצללים של הסמטה, היא הייתה קטנת מימדים ומאוד
חיוורת. "וכך באתי", היא השיבה, מצרה מבטה להיטיב לראות.
היא לא הייתה צריכה כבר. הילדה החלה לקום עתה ולצאת מבין
הצללים.
היא הייתה שונה, כמעט בלתי ניתנת לזיהוי בלי בגדיה הישנים או
שיערה השופע. שמלת האצילים הוחלפה במעיל עור שחור וג'ינס קצר
מדיי ורשתות, רשתות מחוררות שמחוזקות בידי סיכות ביטחון
ועוטפות את כולה. ראשה נראה כמו ביקרה במספרה של ספר עיוור:
אורכיו שונים, מחצית ממנו כמעט מגולח, ותלתלי הזהב הוחלפו
בקווצות שיער בצבעי פסטל שונים ומגוונים. עם זאת, תחת כל אלו
היתה אחת מעיניה שעדיין הייתה בגוון ירוק-הדשא (בעוד שהשנייה
הייתה בגון תכול-שמיים) והעין הזו נראתה כיודעת כל כך הרבה
דברים עד כי אפילו גורל עצמו לא יוכל לדעת חצי ממה שהיא ראתה.
העין השנייה נצצה בטירוף, מתאימה עצמה לחיוך המטורף והרחב על
פני הנערה, אשר היה מתחלף באקראי לארשת אומללה וכלואה
ומהורהרת, כל אימת שהעין הירוקה הייתה מנצנצת ביתר עוז מן
הכחולה.
"אני חושבת שאני צריכה כבר לחזור הביתה".
"גם אני חושבת ככה". ואז, משום שלא יכלה לשאת את חוסר הידיעה
הזה, היא אמרה, "דרך אגב - איפה לכל הרוחות היית?!"
"נתתי להם חיוך חדש, כי הם הפסיקו לחייך", היא אמרה בפשטות,
כמו היה זה הדבר הברור ביותר בעולם, נטלה את הבלון האדום שלה
משום מקום והתהלכה לצד אחותה הגדולה, מדשדשת בנעלי אול-סטאר לא
תואמות בשלוליות הבוץ של רובע העוני, מותירה אחריה שובל צבעוני
של פרפרים.


בהשראת סדרת הקומיקס The Sandman, מאת ניל גיימן, ודמותה של
דליריום