הלכתי לראות מכירה פומבית. ידעתי שזה לא אירוע משמח, שהרי מי
מגיע למקומות כאלה? אנשים שעיקלו להם את נכסיהם, בגלל חסרון
כיס. וגם אנשים שמנצלים זאת לרכישת הפריטים, במחיר הזדמנותי.


 נכנסתי. כל העניין נראה בכלל לא אלגנטי. לא דומה למה שרואים
בסרטים האנגליים, בטלוויזיה.  

"מי משלם יותר?", שאל הכרוז מהבמה והניף כינור בידו.

הקהל שלא גילה עניין בפריט זה המתין בקוצר רוח להמשך המכירה.
"עזוב את זה!" קרא מישהו מהכיסאות האחוריים, "תן משהו רציני!".


הכרוז הכריז: "כינור! כינור! כינור! רק בעשרה דולר!".

"תעבור הלאה!" קראה גברת קשישה מן השורה האחרונה, במבטא פולני,
והמשיכה לשוחח בלחש עם חברתה.

"כינור בעשרה! כינור בעשרה!" ניסה הכרוז להתגבר על אדישות הקהל
ועל הפטפוטים שנתעוררו.

איש אחד אמר: "בסדר! עשרה!"  

קשישה מטופחת שיקשקה בתכשיטיה, הרימה ידה ואמרה: "רק בשביל
האקשן, אני מציעה חמש-עשרה".

הקהל השתתק בהמתנה.

האישה מן השורה האחרונה הפסיקה את לחשושיה, הרימה ידה ואמרה:
"בוא נגמור את זה בחמישים, ודי!", והזיזה בעצבנות על מצחה את
מגבעת הקש עם פרחי הפלסטיק.

הכרוז נשען על הדלפק, ליטף את סנטרו והתלבט.  

איש זקן קם מהסוף והלך בצעדים איטיים לכיוון הבמה. הייתה לו
מגבעת שחורה ישנה עם שוליים רחבים מאוד. טלאים של עור בגוון
חום, היו במרפקים של הז'קט המשובץ שלו. היה לאיש שפם אפור
שהתבלט על רקע המגבעת שהצלה את פניו. הוא עלה לבמה, נטל את
הכינור הישן בשמאלו והתבונן בו.

הכרוז הושיט לו את קשת הכינור ושאל: "לוקח?"

האיש הניח את הכינור בשקע כתפו, והריץ את הקשת על המיתרים ביד
קלה.

"אה!", שאל הכרוז, "רוצה לבדוק את הסחורה?"

האיש לא ענה. הוא מתח בימינו את המיתרים. כל אחד מהארבעה.
הוציא ממחטה מהכיס העליון של הז'קט, הניח אותה על הכינור
והשקיע בה את סנטרו.

הקהל רטן במחאה: "נו!".

האיש עצם עיניו והריץ שוב את הקשת. פרץ עז של צלילים גלש מן
המיתרים הישנים, הרדומים זה כבר.

והאיש ניגן, בריכוז, מתעלם מן הקהל, שקוע בעולמו, מושך בקשת
בתנועות שהיה בהן תחילה מן הגישוש שבהיכרות עם הכינור המסוים
הזה. והכינור, ככל כלי שעדיין אינו מאולף, התמרד תחילה וצליליו
לא נענו ליד הנוהגת בהם והפיקו שמץ של חריקה. ואולם, ידו
האמיצה של הכנר כפתה את רצון בעליה. וכשהכינור עמד במריו,
הפסיק הכנר את הנגינה לרגע קט, מתח שוב את המיתרים בהחלטיות,
ורתם אותם לרצונו. שוב הרים את הכלי וכלא אותו בין כתף לסנטר.
עתה, משהבין הכינור כי הנוהג בו יודע את מלאכתו, התמסר בעונג,
כי חש את העוצמה באיש, ואת שניתן להפיק משיתוף הפעולה ביניהם,
ויש מתיקות בכניעה לעוצמה. הקשת, שריצדה על גב המיתרים, הקישה
תחילה ראשי תיבות של מארש מהיר. הכנר והכינור פעמו יחדיו. לב
הכינור למעלה וכף רגלו הימנית של הכנר, למטה. וכך שילחו
במאזינים את קצב המארש המהדהד.  

 ואיש אחד, שתופף תחילה באצבעותיו על מסעד הכיסא, איגרף לאיטו
את ידו. ותמונות מצעדים עברו לעיניו. פקוחות ורואות זמנים
אחרים. מארש של חיילים מתוחי רגליים, צועדים וידם מושטת לפניהם
והם קוראים כאחד, אותן קריאות מן השנים החשוכות. ועיניו של
האיש הלבינו ואוזניו הלמו בקצב, ואף פרקי אצבעותיו, שעתה אזל
מהם הדם, לא ידעו מנוחה עד כי ציפורניו התחפרו בכף ידו. ובראשו
תמונות מבזיקות את אשר אירע לפני שנות דור.

 עתה, משהצליחו, הכינור והכנר, להדהיר את הדם בעורקי השומעים,
ותחושת הכוח להנהיג אנשים ולהובילם כרצונם, מילאה אותם, - החל
שיכרון המוסיקה לתת אותותיו בשניים: יד אחת עשו, במלחמתם על לב
המאזינים. רק האישה הפולניה לא נלכדה ברשתו של הכנר. היא נעה
על כיסאה, תיקנה את כובעה, הוציאה מראה קטנה והתבוננה בעצמה
בסתר. אחר כך נשלחו אצבעותיה אדומות הציפורנים אל המחרוזת על
צווארה, ממיינות את הפנינים אחת לאחת. ובעוד הכינור והקשת,
מובילים את הקהל הלכוד, ירה הכנר מבט ירוק מצללי מגבעתו, אל
אותה אישה פולניה היושבת בירכתי האולם. והאישה, חרוכת כווייה
מן המבט, הורידה עיניה בהרהור חפוז, ואמרה בלחש מגומגם לחברתה:
"יש לי הרגשה שראיתי כבר את האיש הזה באיזשהו מקום!".

"שטויות!", לחשה חברתה, "הוא נראה לי כמו איזה קבצן-מנגן, מן
העולים החדשים האלה, מרוסיה. אבל הוא מנגן יפה. ממש יפה!".  

 בשורה הראשונה ישב זוג צעיר, הוא במכנסי ג'ינס וחגורת עור
רחבה, והיא בחצאית עור צרה וקצרה שמשכה מבטים מסותרים של
הגברים הקשישים, ועוררה אי שקט בלב בנות זוגם. וניכר בהם
ש"מציאות" באו לחפש כאן. אם כיסא בסגנון קלאסי ואם שידה, להפיג
את שיממון הפלסטיק והפורמייקה בדירתם. וודאי שאין להם עניין
בקונצרט המאולתר שנכפה עליהם. אך עתה, נישבו גם הם בצלילים.
הנערה, בעיניים עצומות השעינה ראשונה על כתפו, והוא, בתחושת
בעלות, כרך ידו סביב כתפה, ושניהם רתוקים לקשת הרוקחת את מתק
הצלילים. ואז, בתחושת תגלית, לחש הצעיר באוזני נערתו: "הוא
בכלל לא מתכוון לקנות את הכינור הזה! הוא מנגן כאן בשביל
מישהו".

והנערה שאלה בקול חרישי מתפנק-מאנפף: "נו? בשביל מי?"

הצעיר הסיר ידו מכתפה, הקיף במבטו את הקהל והתעכב על האישה
הפולניה.

"הוא מנגן בשביל הפולניה, שם בסוף. והיא יודעת את זה, אבל היא
עושה את עצמה שלא".

הנערה סובבה אף היא את ראשה, התבוננה בפולניה ולחשה: "היא רק
עושה את עצמה כאילו היא לא מתעניינת במנגינה".  

 ואותו כינור, עם אותם הצלילים ומקצב המארש, נטל איש שאינו
צעיר ואינו קשיש, אל המידבר הצהוב, כפי שרק מנגינה יכולה. והנה
לנו עוד הוכחה שהחיים אינם מורכבים מביולוגיה, כימיה ופיזיקה.
שכן, יכול האדם להתגבר על כוח המשיכה להמריא ולרחף, אם רק ניחן
בדמיון. ואכן, אותו האיש, שאינו צעיר ואינו קשיש, ריחף עתה,
בתוך ענני העשן ובינות פגרי אדם וכלי מלחמה, ריח שריפה, טרטור
מכשירי-קשר, והלמות פגזים מרעידים בנופלם את האדמה סביב. והאיש
שלח ידו, בהיסח הדעת אל צלקת תפורה גס על לחיו השמאלית, מתוחה
ומושכת את עין שמאל אל הלחי. ואצבע אחת, מן השלוש, שנותרו
בידו, מעסה את הצלקת בתנועה שגורה, לא מודעת.  

 משנסתיים המארש בקרשצ'נדו אמיץ, גלש הכינור ללא שהיות לנגן
את "הדנובה הכחולה", מרכך, באשד

התווים, את מבע פני השומעים.

ואיש אחד, בגיל העמידה, פניו השזופים מעידים על עברו כחקלאי או
יוצא קיבוץ, ואולי כמדריך טיולים, ישב בעיניים עצומות, נעלו
תופפת את קצב המנגינה ופניו צרובי השמש נוהרים, שכן זה עתה ראה
שדה חיטה מצהיב ובשל, או את פרי המטע העסיסי ממתין לקטיף,
ואולי גילה בדרכו, בשולי גל אבנים, שרידי פסיפס עתיק. ובפניו
געגועים וכמיהה של  בן העיר, אל שדות יבשים, סלעים רותחים
בשמש, חרדון מזגזג ריצה מקוטעת על קיר חרב, וריח התאנה. ואנחה
קטנה עלתה בגרונו, והוא פקח עיניו במבוכה, שולח מבט סביב לראות
אם יש צורך להתבייש ומקווה שאיש לא שת ליבו. ובעודו מתבונן
סביבו, קלט כי הכנר והכינור כלל אינם מנגנים לקהל, אלא לאיזו
נקודה בקצה האולם. וכאשר פנה לאחוריו ידע את כתובת חיצי
הצלילים: אותה פולניה, במגבעת הקש עם פרחי הפלסטיק, אלא
שהפולניה עצמה ניכר בה שהיא היחידה בקהל שאין לה עניין, לא
בכינור ולא בכנר.  

 והדנובה, על כחול מימיה הצוננים, זרמה מן המיתרים אל עורקיו
של האיש עם המגבעת, שדיפדף בירחון, כביכול אדיש לסובב. אין לו
עניין במארש. אך מנגינת המים באה בדמו. מסכה בתוכו טעם נעורים
על חוף הנהר, בזמנים ההם, בם ילדים עדיין הלכו לדוג בנהר,
שגוון מימיו הצדיקו את שמו. לוא היה מבקר שם עתה, צבע אחר היה
למים. ואולם, אז, שם, במה שנקרא היום "גולה", יכולת ללכת יחף
על שפת הנהר. ושכניך בכפר היו כמותך, לפני שהחכימו, איבדו
נעוריהם, ועמדו על השוני בינם לבין אלו שאביהם-זקנם לא האמין
בצלוב, ואולי השתייכו לאויבי המדינה והעם.

והאיש, תחת כובד הזיכרון, הושיט בבלי דעת את כף ידו והסתיר בה
את המספר החקוק על זרועו.

 ואיש אחר, נרגן, שישב בפינה השמאלית אמר לשכנו: "צריך לאסור
אנשים כאלה. אני מבין במוסיקה. נגינה באופן כזה מביאה בסוף לאי
שקט. פעם, מנגנים כאלה היו גורמים למרד".  

 ובעוד התווים עושים דרכם באוויר, רוטטים ומעוררים עולמות
רדומים, הניח האיש את הכינור בתוך התיבה השחורה על הרצפה, ואף
את הקשת שם במקומה, במכסה, ושב, בהליכה איטית למקומו, בסוף.

"פנטסטי!", רכנה שכנתה של הפולניה.

והפולניה, שפניה היו עתה חיוורים, אמרה לחברתה: "ממוזיקה לא
עושים פרנסה!"

"מה אמרת?", שאלה חברתה בלחישה.

"כך אמר אבא שלי כשרצינו להתחתן".

"על מה את מדברת?"

"הוא רצה להתחתן אתי, אבל אבא שלי לא הסכים. כמה זמן עבר מאז?
אולי יותר מחמישים! אבא שלי, ששמע

שהוא הולך ללמוד מוזיקה, לא רצה אותו. הוא אמר שממוזיקה לא
עושים פרנסה! הוא כמעט התאבד אז".  

"מי?"

"זה שניגן עכשיו. קראו לו וולאדק".

והקהל, עודנו שבוי בקסם הצלילים, ישב קפוא על מקומו. ואז,
כשנשמעה חריקת כיסאו של הכנר העלום המתיישב במקומו, החלה אישה
אחת למחוא כף בהיסוס, ואליה הצטרף עוד אחד ואחרים. והאולם נכבש
בסערת התשואות.

והכרוז שחש להציל את כבודו האבוד קרא במיקרופון: "כינור בחמש
מאות דולר!".

הפולניה הרימה ידה.  

והכרוז אמר: "הנה, יש לנו קונה! בשעה טובה!".