הלכתי אל נאזימה, לאזכרה של הבן שלה. בבית העלמין התקבצו
שלוש קשישות, ויחד היינו קהל קטן. התבוננתי במצבה. היתה חרותה
עליה תבנית מזוזה, מאלה שתולים על הצוואר.
אני זוכר כמו היום, איך לפני חמש עשרה שנה, באו גנבים, בחשכת
הלילה, אצל נאזימה הזקנה, והיא זיהתה ביניהם את בנה, אף כי
פניהם היו מכוסים בגרבי ניילון.
כששמעתי על הגניבה, באתי לעודד אותה. השכנות הקשישות זרמו
בשורה איטית אל הבית, והביאו מעט פריטים: סדין, מגבות-רחצה
ומגבות-מטבח, שכן הפורצים, שלא מצאו אוצרות, השחיתו חלק מחפצי
הבית. ואחר כך ישבו הנשים על המרפסת, ריכלו מעט, לצאת ידי
חובה, ואמרו מה הן חושבות על הדור הצעיר.
כשהחשיך, נותרנו שנינו לבדנו. אמרתי לנאזימה, שעם כל הכאב, דבר
כזה יכולה לעשות רק הכנופיה ההיא, שמתמחה בשוד קשישים. ואולי,
הוספתי, אפילו הבן שלך היה בעניין!
"ואללה ואחיד ביקול עאן זיתו עאכר - איש אינו אומר על השמן
שלו: הוא עכור". הבנתי שהיא מאשרת את דברי, אך אינה רוצה
להודות בכך במילים.
מאז לא העז הבן להראות פניו בשכונה. ואולי אף זו לטובה. אך
נאזימה, כמו כל אמא, חשה בדידות וגעגועים.
בין החפצים שנגנבו, מספרת נאזימה, היה גם הקמיע שניתן לה
בילדותה, בבגדד, על ידי דודה, "המקובל-הקדוש-כדורי". הייתה זו
מזוזת-נחושת חתומה וסגורה היטב. על פניה נכתב בארמית שכל שאינו
מכבד את אביו ואימו, הגורל מחכה לו. את המזוזה ענד הנער-הגנב
על צווארו, מאז הגניבה. מזכרת מאימו, כך
הסתבר מאוחר יותר. ולא ידע הנער כי את מותו נושא הוא על חזהו.
את ה"קריירה" שלו החל הבן כשהיה בן אחת-עשרה. היה זה
ביום-הכיפורים, שעה שקבוצת צעירים ירדה אל הגשר של כביש-החוף,
להשליך אבנים על האמבולנסים החולפים למטה. מכאן ואילך התפשט
המנהג ברחבי הארץ והפך לחלק פולקלוריסטי בלתי נפרד ממינהגי
יום-הכיפורים, ורבים ממשיכים לאחוז בו באדיקות עד היום.
נאזימה ראתה "איך הילד גדל עקום", אך לא היה בכוחה להושיע, שכן
את עיקר עיתותיה עשתה בעבודה, מחוץ לבית, ולא היה מי שישגיח על
הילד.
"אם לא היה בעלי, עליו השלום, הולך לעולמו, הייתי אני מחנכת
אותו. כמו בחוץ-לארץ, עם כבוד". והיה לה לנאזימה על מה להסתמך.
היו בידה קבלות, על חוץ-לארץ: שני אלבומי תמונות מ"שם". תמונות
בהן נאזימה והוריה מצולמים בבית, בבגדד, בתקופה בה היו מזמינים
צלם הביתה. והיו תמונות של נאזימה ובעלה, בבית-המסחר לשטיחים.
תמונות מקרינות נעורים, נכסים ועושר.
"ובאנו לחיפה, למחנה שער-העלייה. והיו באים אנשים מבחוץ, אל
הגדר, והיו אומרים: תנו לנו את השטרלינגים ותקבלו לירות. כי
הפקידים של הסוכנות יגנבו לכם. והחלפנו הרבה שטרלינגים במעט
לירות. וכשיצאנו משם והתגלגלנו והגענו לכאן, נתנו לנו צריף.
ובעלי היה הולך לעבוד בטוריה, כמו פועל פשוט. וזה הרג אותו..
ולא נשאר לי כלום. רק הקמיע של הרב כדורי, מזכרת".
והקמיע עזר פעם?
"לא עזר, אבל גם לא הפריע".
מה היה בקמיע? שאלתי.
"פעם", היא מספרת, "היה שיטפון גדול של הנהר (היא התכוונה
לחידקל). היו המים כל כך גבוה, שכיסו את העצי-דקל. ואחר כך היו
צריכים לתקן את הבית-קברות של היהודים, שזה סכנה ומביא מגיפות.
והרב כדורי היה עושה את העבודה הקדושה הזו. והיה שמה קבר אחד,
של מישהו עתיק, אולי מהזמן של בבל. והרב לקח ממנו שתי שערות
ושם בתוך הקמיע. ואסור לפתוח.."
קמתי.
נאזימה הלכה להביא לי "ליפה, לשפשף את הגב". אני חושב שהיא
היחידה בנתניה שעדיין מגדלת בחצר ליפה. הבטחתי לשוב לבקר אותה
בקרוב, אבל, כמו שאתם יודעים, הבטחות כאלה אין כוונה לקיים
באמת.
עבר זמן. יום אחד, בתור לקולנוע, בקניון, אני פוגש את אורי.
הוא עושה לי היי! מה נשמע? איך העניינים, וזה.
אני שואל אותו, ככה סתם, מה שלום השכנה שלו נאזימה.
"מה לא שמעת?"
על מה אתה מדבר? אני שואל.
"על הבן שלה"
מה קרה לבן שלה?
"הוא מת!"
כבר לא היה לי מצב רוח לסרט. למחרת, אחרי העבודה נסעתי לשם.
נכנסתי אצל נאזימה. היא לבשה שימלה שחורה וגם מטפחת שחורה.
פניה היו אפורים. דיברנו על פוליטיקה, ועל העירייה, ועל החוגים
במתנ"ס, ועל הכביש שמרחיבים ומשפצים אותו. לבסוף אמרתי: אנחנו
מסתובבים סביב סביב ולא מדברים על מה שצריך.
נאזימה הוציאה ממחטה, ניגבה את הדמעות מעיניה והינהנה בראש.
ממה הוא נפטר? אני שואל.
"זה מהקמיע", אמרה בקול חלש.
שתקנו. ידענו שנינו שזה נכון, אבל אני, לא ידעתי איך.
נאזימה קמה והלכה להביא "ליפה, בשביל לשפשף את הגב".
אני לא צריך את זה בכלל, אמרתי בתקיפות.
"אני פשוט מפחדת לדבר על זה", אמרה.
אז תעזבי את הליפה וכל השטויות ותספרי לי!
"הוא הלך עם הפושטקים לגור באילת, על שפת הים", מספרת נאזימה
בקול רווי דמעות, "הוא נהיה חולה שמה, ומת. המשטרה אמרו שהוא
מת מאיידס, שזה מחלה של מין.."
ואיך את יודעת שהוא מת בגלל הקמיע?
"אני נסעתי לשמה, אחרי השלושים. דיברתי עם החברים שלו. הם, אתה
יודע, עם עגיל באוזן, והבחורים עם כאלה שמלות. היו לו חברים
לא מישראל. היה ביניהם אחד, אנגלי, שהוא עוד מעט יהיה רופא,
והוא אמר לי שלפי הסימנים זה בכלל טטאנוס, ושהוא הבין את זה
לפי איך שהילד שלי גסס להם בידיים".
מאיפה הילד קיבל טטאנוס?
"לא היה להם מספיק כסף בשביל סמים, אז הם אמרו לילד שלי לפתוח
את הקמיע, אולי יש בפנים משהו ששווה כסף".
נו?
"אתה יודע מה היה בקמיע?"
שתי שערות מאיזה קבר שהוצף בשיטפון בבגדד, עניתי.
"נכון! ואתה זוכר מה היה כתוב על הקמיע? מי שלא מכבד את אביו
ואימו, הגורל מחכה לו!"
זוכר.
"ארבעים שנה חיכו החיידקים בפנים. כשנפתח הקמיע, יצאו החוצה,
ומה מצאו? מצאו ילד שלא מכבד את אימו. הגורל הזה קראו לו
טטאנוס".
|
