מוכר הגרעינים, הסמוך לקפה-של-מוני, יצא למילואים. לא מילואים
ממש, אלא שרות בהג"א, בסמוך, בתחנה המרכזית. את החנות הפקיד
בידי הפועל הערבי, חאלד. חאלד, שכל חייו בילה במחסן האחורי, לא
חש בנוח בחזית, ליד הדלפק. מלאכתו, שנים רבות, נעשית במחסן
האחורי, החשוך, שם הוא עומד ליד תנור הקליה, ומשגיח על הכנת
הפיצוחים.
עתה, עם היציאה מהמחשכים, והעמידה ליד הקופה, חש עירום, אולם
הוא השתלט מהר על הפעלת הקופה, ועל השרות ללקוחות. לאחר ימים
מספר החל אף ליהנות מן העניין.
מוכר הגרעינים, ה"בוס", כפי שקרא לו חאלד, היה מגיע בשעות הערב
"לסגור קופה", ולכעוס מעט על חאלד, גם כשלא הייתה סיבה. כמו
למשל, שעה שתפס את חאלד מוכר גרעינים "נקיים".
"ככה לא מוכרים גרעינים!", צעק על חאלד, "בגרעינים צריך להכניס
קצת חצץ, בשביל המשקל! איך אתה רוצה שאני יעשה פרנסה, אם אתה
מוכר גרעינים ככה, נקיים?"
"ומה אנשים יגידו? בוס?", ניסה חאלד להתגונן.
"ככה מוכרים גרעינים! אתה צריך לדעת! אנשים לא אומרים כלום.
כשאני טוחן קפה ומערבב אותו עם  בוטנים קלויים וחומוס, מישהו
שואל שאלות? אה? כשאני שם טונות של מלח על הגרעינים, אני עושה
את זה בשביל הטעם? אני עושה את זה בשביל להגדיל את המשקל. תדע
לך!"
בימי שלישי, אחרי הצהרים, כאשר החנויות סגורות, היה חאלד נוסע
הביתה, אל הכפר, כדי לשוב אל העיר,
למחרת בבוקר. בשאר הימים היה ישן במחסן, על שקי הקפה. במחסן
היה לחאלד שעון מעורר ישן, עם מחוגים גדולים, זוהרים בירוק.
שעון זה היה מעיר אותו בשעה חמש בבוקר.
חאלד היה מזדרז לקום ולהדליק את תנור הקליה, כדי שהטמפרטורה
תגיע למידה הדרושה, עם בואו של בעל-הבית, ה"בוס". שעון זה היה
עושה את דרכו גם אל ביתו של חאלד, בכפר, כדי שיתעורר בבוקר,
להסעה מן הכפר אל העבודה.
ביום שלישי בצהרים סגר חאלד את הקופה, הלך אל הקפה של מוני
להגיד שלום לעאדל, ומשם פסע אל אחורי התחנה המרכזית, אל תחנת
ההסעה של פועלי השטחים. כשעבר סמוך לקופה, עצר אותו איש הג"א:
"בוא הנה, יא מוחמד!", ציווה עליו.
חאלד נענה בצייתנות. האיש הצביע על שקית הניילון שחאלד אחז
בידו.
"מה יש לך שם?"
"שום דבר! רק בגדים לכביסה", ענה חאלד.
"בוא לשם, לפינה. אני רוצה לבדוק"
חאלד ראה מרחוק את בן זוגו של האיש מהג"א, זה היה המעביד שלו,
מוכר- הגרעינים. הוא נפנף לו בידו, אך האיש לא ראה.
"תהפוך את השקית!", ציווה האיש.
חאלד הפך את השקית. חבילת הבגדים המלוכלכים התפזרה על המדרכה.
תקתוק השעון, מתוך החבילה גרם לאיש הג"א להידרך:
"מחבל!", צעק, "מחבל!".
תוך שניות התחלק הקהל בתחנה לשניים: חלק עזב את המקום בבהילות
וחלק התאסף סביב השניים.
"בוס!", צעק חאלד כשראה את מעבידו בתוך הקהל, אך ה"בוס", כאילו
לא ראה. הוא פסע אט אט לאחור, ונעלם מעבר לאחד הטלפונים
הציבוריים.
הקהל הסוער החל לתקוף את חאלד, וכשזה ראה את הידיים המונפות,
צעק בכל כוחו: "בוס! תגיד להם!", אך תוך שניות ספורות נעלם תחת
רגלי האנשים הזועמים.
למחרת הייתה חנות הגרעינים סגורה. בעל החנות, על מדיו, הגיע
בשעות אחר הצהרים.
"והייתה לו החוצפה, לערבי הזה, לחאלד, לעזוב אותי, ככה, באמצע
המילואים!", סיפר למוני.
"אין דבר!", ניחם אותו מוני, "העיקר שהקופה בסדר! לפחות הוא
עזב אותך בלי לגנוב הקופה!".
"ועוד איך הוא גנב!", התרעם האיש.
"כן?", שאל מוני, "כמה הוא גנב?"
"הוא לא גנב לי כסף", השיב האיש, "הוא גנב לי את השעון מעורר!
תשמע ממני, האלה, אי אפשר לסמוך עליהם! לך תפרנס אותם, תדאג
להם, תאכיל אותם וכל זה, ובסוף הם יורקים לך בפרצוף!".