מחפשת אחר האור הטהור של ילדותי במערבולת זמן
כטיפת טל בים דמעות אין סופי,
התם מעט האושר שידעתי בחיי?
האם ידעתי אושר
בכלל?

תרה אחר ניצוץ אנושי בעיני הסובבים
כזרה בארץ מולדת
אחת מיני רבים,
הניצוץ היחיד שהכרתי נמוג אל העבר
משאיר אחריו שביל טביעות של ספק ופחדים,
אך לא אלה היותר שבאנושיים?

ואולי בעתיד עמוק בתוך לילה
עטור תקוות וכוכבים
בתצלומים ישנים וזיכרונות דועכים,
ישוב לחיקי אור ילדותי בצעדים קלילים
כנשימת הלהבה האחרונה
של דרקון החיים.