הזיכרונות והמראות חוזרים אליי כל פעם מחדש כשהגשם מתחיל לטפטף
בפעם הראשונה על חלון חדר השינה. כל פעם שהרעם משמיע את קולו
המחריש והמאיים. כל פעם שהברק מפיץ את אורו המסנוור אל תוך
השמיים הליליים. אני רואה וחש את זה כל-כך ברור, כאילו שזה
קורה עכשיו. עוד פעם. ועוד פעם. כל פעם ההרגשה מתעצמת.

האם את זוכרת?..

את זוכרת איך החורף ההוא הגיע באמצע אוקטובר, בפתאומיות, בלי
שציפינו?
את זוכרת איך הוא ניפץ את השמשות, אך חימם את הלבבות האבודים
בדרכם?
את זוכרת את שיריו, השירים שעטפו אותנו בקסם חורפי אדיר?
את זוכרת איך עטפנו אחת את השני, ואחד את השניה, ואיך חום
לבבותינו עבר בינינו והתערבב עם האוויר?

את זוכרת את הים השורר ואת הגלים האדירים, שנשברו על המזח כמו
ציפורים חופשיות ענקיות שנורו על-ידי ציידים בעודם באוויר, אך
מיד לאחר מכן שוב קמו לתחייה כמו חלומות עתיקים, רדומים במים
עמוקים, שפתאום התעוררו ועמדו להתגשם?
את זוכרת את הריח של הסערה, הריח המלוח והמשחרר של מי הים
שהתערבב עם הריח הצעיר והמתוק של הגשם?
את זוכרת את הטעם המתוק-מלוח שעל שפתינו? את מרגישה אותו
עכשיו?

את זוכרת איך ליטפה אותנו הרוח הימית הקרירה והעדינה, איך
התפתלה בינינו, איך היא סובבה סביבינו כמו חבל ארוך וחזק,
והצמידה אותנו אחת לשני, ואחד לשניה?
אני זוכר איך ליטפת אותי, איך ידעת ללטף במלים המחממות כל-כך,
איך ידעת ללטף במבט החודר והאמיתי כל-כך, איך ידעת ללטף במגע
הנעים והרך כל-כך. את עדיין יודעת, את תמיד תדעי...

לעולם לא אשכח אותו החורף, שהוסיף כל-כך הרבה משמעות לחיי,
והעיקר - העניק לי אותך - ועל כך לעולם אשאר בחובו...