היא התאבדה לי מול הבית.
זה נראה כאילו אני מגלה את הפואנטה בהתחלה,
אבל כנראה שזאת לא הפואנטה.
היא התאבדה לי מול הבית.
הרבה דברים כבר קרו מול הבית שלי,
אבל אף אחד אף פעם עוד לא התאבד שם.
בכיתה ג' מישהו כתב שם בחול שאני זונה.
בכיתה ה' מישהו כתב שהוא אוהב אותי.
אבל שום דבר לא היה דומה לה,
שוכבת מול הבית שלי, מתבוססת בדמה.
היא לא כתבה אני אוהבת אותך, ולא עשתה סצינה,
היא בחרה בשעה שקטה, הייתי רחוקה כשזה קרה.
כשהיא התאבדה לי. מול הבית.
מול הבית שלי הוא מול בית רגיל ושגרתי,
של עיר חמימה, מחבקת, מפנקת.
מול הבית שלי יש שני בניינים גבוהים,
אבל היא לא קפצה מהגג של אף אחד מהם.
מול הבית שלי מלא בזיכרונות ילדות
קלס וחבל , גומי, שוטרים וגנבים וכדורסל.
יותר לא אראה את כל זה כשאסתכל לשם
הזיכרונות יהיו מהולים לנצח בדם שלה
בזיכרון מותה, מול הבית שלי.
אני לא זוכרת בדיוק איפה הייתי או מה עשיתי
כשאימא שלי צלצלה ואמרה לי משפט אחד
אולי שניים, בצורה קרירה.
ואז הבנתי. שהיא נאבדה לי.
שהיא התאבדה לי.
מול הבית.
שלי.
היא התאבדה לי מול הבית.
כמה שאני אחזור על זה זה עדיין לא נתפס.
היא  התאבדה לי מול הבית.
אם רק הייתי אומרת לה
"גם אני. "