מבוא.

העולם המערבי כמרקחה.
בעשורים האחרונים, חברות הענק האירופאיות, ובעיקר האמריקאיות,
גדלו והשתלטו על כל דפוסי התרבות המערביים, אמנם - גם המזרח
התיכון, כחלק די גדול מאוכלוסיית הכפר הגלובלי, לא נשאר
מבודד.

קשה לחדור עם אופנת המותגים אל התרבות המזרחית.
חובשי הכאפייה המזוקנים והפרימטיבים, מן הסתם לא רגילים לבידור
כלל עולמי, ובייחוד לא לדפוסי תרבות חדשים שייקבעו להם מה נחשב
תרבותי ומעודכן לאכול, לשתות, מאילו חברות לקנות מה, איך, כמה
ולמה.

השד הגדול.

השפעת החברות הרב-לאומיות על המזרח התיכון הינה מסקנה מוכחת
לכך שכל העולם כולו - גשר צר מאוד.
כך קורה כעת, בתחילת המאה העשרים ואחת - כל העולם מתחיל מתאחד,
כאשר המותגים השולטים בחיינו הם גם השולטים בחייהם של האחר,
שלא לומר של האוייב. מה שנאמר - חברות רב לאומיות הן גורם
המסייע, במידה רבה, לאינטגרציה כלכלית בעולם, ומובן שיש לקוות
שחברתית, אך ה"כלכלית" פשוט חייבת להיות שם. זהו המקום.

הארה פילוסופית זו מביאה למחשבה שבעצם עולמינו, מאז פרוץ
האמריקניזציה וחברות הענק, נחשב רק על פי ערך הכסף. כך או כך,
תאגידי הענק ומוצרי הפרסום החלו במאה האחרונה להוות מצרך בסיסי
חשוב מעולמינו.
פרוץ ה"קוקה קולה" וה"סוני" אל מדינות המזרח התיכון (עיראק,
איראן, תימן, כווית) מכניס אותן אל תוך המפה הגלובלית-פוסט
מודרניסטית המארגנת, בין השאר, את חיי שאר אוכלוסיית העולם.
מה שיוצא מכך, הוא, כסבור - עדכון שוטף בצעדי ענק של החברה
האוכלוסייתית כלפי המדינה עצמה, ואופן ההתפתחות שלה.
כך, למשל - תאילנד, כבר נחשבת למדינת שוק מערבי מזה זמן רב.
המדינה מלאה בפרסומות המדברות של חברות הענק, והם, לפי
הפרסומות - מתנהגים בהתאם.

ומה עם האדם הקטן?

מאז ומעולם השפיעו מותגים על בני האדם.
בעשורים האחרונים, הכל נמדד בפרסום החברה ולאו דווקא באיכות,
כאשר כולם קונים את המוצר המוכר, כתוצאה מפרסום יתר שכנראה
נכנס לתת מודע.
אך, מדוע קורה הדבר?
במובן פסיכולוגי, מותגים נותנים יתר בטחון. אדם מרגיש יותר
אליטיסטי ומקובל כשהוא עוטה עליו/לצדדיו/מאחוריי הגב מוצר "בעל
שם".
אף על פי כן, ובהתאם לזאת - נוצרים בכל העולם חיקויים רבים
לפירמות מובילות, כגון- נייק, פנאסוניק, טימברלנד, טומי
הילפיגר (מעצב אופנה אשר ביסס לעצמו שם רחב בתעשייה, ונחשב
למותג בעל ערך רב), ושאר חברים. חיקויים אפשר למצוא, איך לא -
במזרח התיכון.

אופנת ליווי'ס, הנמכרת בישראל בחנויות מורשות, מקורה בעצם
בעזה. מתפרת המפעל נמצאת בעזה, שם מועסקים תופרים ערבים
המתפרנסים מתשלום זעום. הם פחותים.
מחברת ליווי'ס סיפרו לאחרונה כי יש להם בעיות רבות באותה
מתפרה, כיוון שג'ינסים רבים מוברחים לשווקים ולרחבי עזה
ונמכרים כחיקויים, כשהם מיוצרים מאותו הבד.
אותו דבר נראה שקורה במזרח התיכון;
ילדים בני שבע מועסקים בחברת "נייק" (לדוגמא), פירמה המגלגלת
רווחים של מיליוני דולרים בשנה ונחשבת לאחת מחברות המוצר
המצליחות ביותר בעולם, ומרוויחים סכום פעוט, יותר סמלי מסמלי,
העומד בממוצע על בערך שני דולרים לשעה, אולי אפילו ליום.
הסיבה שחברות כאלה פותחות מפעלים במזרח התיכון (וגם במדינות
המזרח הרחוק, כדוגמת סין, הפיליפינים וטאיוואן), היא שמדינות
אלה, שייכות לעולם השלישי (למעשה, הן עצמן העולם השלישי).
אי לכך, מרשים לעצמם המנהלים לשלם תשלום מועט כל-כך, כמשכורת
לפועלים, העסוקים כל היום בלעמוד על יד מכונה ולשים מדבקה על
קופסא מפלסטיק; לא צריך הרבה כדי לחיות בעושר, או לפחות כדי
להסתדר במדינת עולם שלישי.

הקונספט הבא בתחום זה, הוא העסקת קטינים.
במדינות העולם השלישי נראה שאין שום חוק היוצא כנגד העסקת
קטינים. אמנם - גם אם אין עבירה מסויימת על החוק, יוצא מכך נזק
השכלתי לא קטן.
ילד המועסק על יד מכונה מגיל 7, לא מקבל את ההשכלה הראוייה לו.
כמוהו עוד מיליוני ילדים באותה המדינה, ומכאן נוצר פער השכלתי,
והילד נהיה חסר כל השכלה, במקרה הטוב, או במקרה הרע -
אנאפאבית.
אי לכך, יוצא שבאותה המדינה יש מחסור רב באנשים בעלי השכלה, או
לפחות ידע מוחי פעוט, והתעשייה לא נוחלת הצלחה שם.
עד שמגיעים אנשי המערב.

התעשייה במזרח התיכון כתחום בגלובליזציה

המזרח התיכון, המאה העשרים ואחת:

מדינות המזרח VS ישראל.

מצד אחד - למדינות המזרח יש הרבה אוכלוסיית משועבדים דתיים, יש
להם סקאדים שמוכנים לכל רגע, ויש להם כוח רצון רב.
מצד שני - לישראל יש את אמריקה.
נוריד לרגע את אקט המלחמה שנוצר על הדף, ונתמקד בתאגידים:

במזרח התיכון אין חברות דגל.
לאחר תחקיר מקיף שנערך באמצעות גורמים מספר, מסקנתי היא זו -
כל עוד המזרח התיכון מנוהל בצורה מערבית (כביכול), ללא ישראל -
הוא אינו שווה דבר.

יש פתגם שאומר: "זה הקטן, גדול יהיה" (ואין כאן אף רמיזה
פוליטיות בעלות הגה כוח ימני). המטאפורה היא שכמה שישראל הקטנה
מפחדת,
אם החזון הציוני היה מתממש בגרינלנד, ספק אם במזרח התיכון היו
שומעים על מקדונלד'ס.

עד כמה שעולם המנהגים הערבי מנסה להשתלט על שארית הכפר, במזרח
התיכון יש דברים שאף פעם לא ישתנו.
משהו שם עדיין לא מעודכן, עדיין פרימטיבי.
וגם אם הם מנסים - לא תמיד בטוח שאנשי המזה"ת יצליחו להשתלב
טוב אצל המערבים.
אולי משום שרוב מדינות האיזור לא חיות בשלום אמריקה, ואולי
פשוט תפיסת העולם שלהם שונה.
הגיוני מאוד שעיראק נחשבת מדינה לא מתפתחת מפני שאין לה
מקדונלד'ס.
מופרך ככל שישמע, מגוחך ככל שנשמע - נראה כי במאה העשרים ואחת
שלנו, העולם המערבי, המעודכן והקובע - מנוהל על ידי תאגידים
זולים, ואם אתה לא שם - כנראה שאתה באמת לא קיים. לפחות לא
מבחינת ההתפתחות.

הערה: המסה הוגשה כעבודה חצי סמסטריאלית בלימודי מזרחנות,
והיא מתבססת ברובה על המאמרים הבאים:

- ג'.ק. גלברייט / משבר הגלובלזציה/ מגזין "מפנה", 29-30, נוב'
2001.

- ד. אוחנה (ראיון) / מול גלובליזציה וקפיטליזם דורסני/ מגזין
"מפנה", 18-22, אפריל 2000.

28.3.01