המילים שאמרת מהדהדות במוחי. "מהדהדות" נשמע רע. המילים שלך
היו כה מתוקות. הן לא מהדהדות. "בגלל שזו את" "את מתוקה" "לא
רוצה לישון, רוצה להיות איתך" והכי נורא "אני אוהב אותך".

ואז התחילו להגיע האחרות. אלו שבאמת מהדהדות במוחי ומכאיבות
לכל עצם בגולגולת שלי. "לא יודע" "אני עסוק" "זה מעצבן אותי"
"אנחנו לא מספיק ספונטניים" "אנחנו לא מספיק אחראים" והכי נורא
"כדאי שנפרד".

נכון, המילים הן המקור לכל האי הבנות, אבל סתירה כזו בין מילים
שנאמרו בהפרש זמן כל כך קצר? האם לא הבנתי אותך נכון? איך
אפשר? הרי לאהבה יש משמעות אחת ויחידה. וגם לפרידה. לקח לי
הרבה מאוד זמן להבין שבאמת נפרדנו. הרבה זמן להבין אילו
מהטענות הסותרות נכונה. ניסיתי לתקן. ניסיתי להשאר במקום הטוב.
אבל במה זה הועיל? הרי כבר מזמן הלכת משם.

ואולי שיקרת? אני לא יודעת מה נורא יותר: להיות מרומה או לאבד
אהבה אמיתית. בכל מקרה התמכרתי למילים שלך ושילמתי על זה מחיר
כבד יותר מכל מסומם. ועכשיו צריך ללמוד לחיות בלעדיהן ובלעדיך.
מתישהו אני אשכח. המילים יפסיקו להתנגן כמו תקליט שרוט כל פעם
שאני נזכרת בך. וגם אתה תהפך לזכרון. לא טוב ולא רע. רק רחוק
ומוזר. זכרון של אי הבנה.