החלטנו לצאת לפיקניק.
"אבל הפעם", אמר גידי, שהיה הספורטאי בינינו, "יוצאים גברים
בלבד! כמו בסרטים האנגליים, בטלוויזיה. דגים ובירה. ואפילו
שהנשים יתנגדו! מה יש? לא מגיע לנו, פעם בחיים?"
גידי, שכאמור היה המומחה, הגיע בבוקר מצוייד ועורר כמובן את
קנאתנו, עם הנעליים הצבאיות והחגורה מהסוג שבטירונות קראו לה:
שין-כף. ואני הסתכלתי בזלזול בנעלי- הספורט הלבנות שלי וכעסתי
בלבי על אשתי שלא השכילה להציע לי את הנעליים המונחות אחר כבוד
בבוידעם.
 גידי התניע. נפרדתי מאשתי והילדים, כאילו אני יוצא לצייד
אריות באפריקה. בזווית העיין היה נדמה לי שהם דווקא מרוצים.
נסענו לסופרמרקט לקנות דגים, (מן המפורסמות הוא, שאין פיקניק
ראוי לשמו ללא דגים).
גידי נשאר באוטו.
נכנסנו בדלת האוטומטית.
"ותביאו לי גם עיתון!", קרא גידי.
גיורא סובב את ראשו לענות לו והדלת האוטומטית מחצה את חוטמו.
הוא פלט קללה בערבית.
"תשים על זה קרח. זה מיד יעבור. באחריות!", אמרתי לו.
נכנסנו והלכנו הישר אל דלפק-הדגים.
"אולי ניקח 'נסיכת-הנילוס?", הצעתי, "זה עושה רושם של דג טוב.
וחוץ מזה, גיורא, תיקח פה איזה חתיכת קרח ותשפשף באף. שלא
יתנפח לך!".
גיורא ניסה לשבור חתיכת קרח, ללא הצלחה.
"אולי תיקח איזה דג קפוא, קטן, ותשפשף. זה כבר מתחיל
להתנפח!".
גיורא קיבל את העצה הרפואית, נטל דג קטן, באריזה שעליה כתוב
"מובחר", ושפשף את חוטמו. זה באמת עזר. רק שזה גם הפיץ ריח.
"נו?", שאלתי, "מה עם 'נסיכת-הנילוס'?"
"עזוב אותי עם זה. זה בטח דג לעשירים מפונקים, לפי השם שלו.
בוא ניקח משהו עממי".
בדקנו 'מושטים' ו'בורים' ועוד כל מיני. אך כולם לא התאימו.
האחד היה גדול מהמנגל, לדברי גיורא. השני קטן. לשלישי הייתה
צורה מרושעת ("דומה לכריש", הוא אמר), ולאחר היה צבע ורוד
("כמו סבון").
"בוא ננסה דג חי", הצעתי.
הצצנו בבריכת הדגים. היו שם קרפיונים אפורים, שנראו ממש כפי
שצריך להיראות דג מאכל, וגם שמם: 'קרפיון', נשמע עממי. הם שטו
להם, שאננים, ללא כל חשש מפני פיקניק או צרה אחרת. אבל, מרגע
שגיורא התכופף לבריכה, החלה שם התרגשות: הדגים שחו כמטורפים,
מתנגשים איש ברעהו ובדפנות, מעלים קצף, ובקיצור: לא נלהבים
מהפיקניק שלנו.
"אני חושב שהם מרגישים עם מי יש להם עסק", אמרתי, "קראתי פעם
שיש לדגים חוש שישי. באמת!".
גיורא נשבע שזה בגלל הזקן שלו: "כן! כן! גם כלבים נובחים עלי".
טיעון משכנע.
"בטח!", אמרתי, "אתה נראה להם ישר כמו איזה רוצח!".
"טוב!", אמר, "תבחר אתה!".
נטלתי ביד בטוחה את הרשת. המוט היה קצר ונאלצתי להתכופף פנימה.
הדגים, מסתבר, התרגשו גם מאנשים כמוני, חסרי-זקן.
שמתי עיין על דג בינוני שנראה לי מתאים במיוחד למנגל שלנו.
"הנה!", אמרתי, "כבר אני מוציא לך קרפיון דה-לוקס!".
טבלתי את הרשת במים, גררתי אותה לאורך הקרקעית ומשכתי החוצה
בתנועה מקצועית. הפכתי אותה על שולחן השיש. להקה של
כשמונה-תשעה דגים פרפרו שם וחבטו את זנבם בשיש בקצב הסמבה.
"הנה! הנה!", הצבעתי על שללי, "הדג שמה, בפינה. תפוס אותו!".
קראתי.
גיורא הסתער על הדג המפרפר ותפס אותו בשתי כפותיו, אבל זה, לא
התכוון לוותר בנקל, והחליק מידיו על הרצפה, מקרטע אל מתחת
למקרר-הגלידה, ממשיך לתופף בזנבו.
גרפתי בידי את שאר הדגים על השייש לכיוון הבריכה. אלא
שהקרפיונים החשדניים לא סמכו עלי וכאינדיבידואליסטים מובהקים,
התפזרו לכל הכיוונים, אל מעבר לדלפק, מותירים אותי עם ריר
נוזלי ביד. ואילו הדג, משאת נפשנו, המשיך להפגין את כישרונו
המוזיקלי במסתורו, מתחת למקרר.
גיורא השתרע על הרצפה, הושיט את שתי ידיו בתנועת מלקחיים,
גישש שם, ואחר כך הריע: "תפסתי!".
אולם הדג היה עקשן, ובידיו של גיורא נותרו קשקשים לחים בלבד.
"לך תאסוף את אלה שנפלו שם מאחור. אני אטפל בממזר הזה!",
אמרתי, ובחירוף נפש ובהחלטה נחושה שכבתי אפיים ארצה, עוקב אחר
הדג הסורר. הדגים, ששכבו רגועים מעבר לדלפק, נתקפו אמוק כאשר
ניסה גיורא להשיבם לבריכה.
מוכר-הדגים שקלט מקצה הסופרמרקט את המתרחש, נזעק והגיע לבדוק
את הנעשה  בממלכתו.
"תעזוב את זה!", אמר לגיורא וכמו איזה רועה צאן כינס את הדגים
המפרפרים על הרצפה אל הרשת ומשם לבריכה.
"אולי אתה יכול לעזור לי גם עם הדג שלי?", קראתי אליו בתקווה.

הוא הציץ מעבר לדלפק, ראה אותי שרוע על הרצפה, ועיניו הביעו
משהו שלא ניתן לפענוח. כשהתאושש, נטל את הרשת, הפך אותה והושיט
את המוט. הדג, שכנראה ידע עם מי יש לו עסק, גלש ונלכד בידיו
האמונות.
"אנחנו רוצים את הדג הזה!", אמרתי, כשאני קם, מתנשף מהקרב עם
הדג.
"בסדר!", ענה המוכר, והניח את הדג על לוח עץ. "לחתוך לכם
אותו?".
"לא! זה בסדר! זה בשביל פיקניק!", עניתי.
הוא חיטט במגרתו.
"מה אתה הולך לעשות?", שאלתי בחשד.
"צריך להרוג אותו. לא?"
"אה! בסדר!", נכנעתי.
הוא ייצב את הדג בשמאלו והרים בימינו סכין, אותה אחז בלהב.
הדג שלח מבט אלכסוני אל ידית הסכין, הבין כנראה את מזימתו של
האיש, פרכס בתנועת פתע והחליק על השולחן. האיש קילל. התנהל
מאבק קצר שבסופו ניצח המוכר, והדג נותר שדוד, על לוח העץ, לועו
פעור, ועיניו המזוגגות מביטות בנו במבט מאשים.
הגוויה נארזה ונעטפה בעיתון.
"אתם רוצים שקית ניילון?", שאל המוכר.
"לא צריך!", עניתי.
בדרך לקופה אספנו צרור שפודים ויצאנו החוצה אל הסובארו.
"איפה העיתון שביקשתי?", שאל גידי.
"סביב לדג", ענה גיורא.
"השתגעתם?!", קרא גידי.
"טוב. זה העיתון של אתמול", התרצה גיורא ורץ חזרה לקנות עיתון
של היום.
בינתיים שמתי את הדג בבגז', ליד המנגל והפחמים. גיורא חזר עם
העיתון.
"אפשר לנסוע סוף סוף?", שאל גידי בקוצר רוח.
"סע!", אמרתי.
כשעצרנו ברמזור רחרח גידי באוויר ואמר: "ביקשתי שתשימו את הדג
בבגז'. לא?".
"שמתי!", אמרתי קצרות.
"אז מה הסרחון הזה?", שאל.
"אני אומר לך שהדג בבגז'!", התעקשתי.
גידי המשיך לרחרח. לבסוף הוביל אותו חוטמו אל גיורא.
"שמע! אתה מסריח!", קבע, "באיזה אפטרשייב אתה משתמש?".  
גיורא נעלב.
"זה הוא אמר לי לשפשף את המכה עם דג", אמר והצביע לעברי.
בדרך ערכנו תכניות לפיקניק, "שהרי הפיקניק הכי מוצלח, זה, אם
עושים אותו ספונטני, בלי הכנות בבית!", אמר גידי.
"חבר'ה!", אמר גיורא, "צריך גם בשרים!".
"עכשיו אתה נזכר?".
"זה לא בעיה", הרגיע אותנו גיורא, "יש כאן בדרך חנות של איזה
קיבוץ. אפשר לקנות שם".
חיפשנו את הקיבוץ ואת החנות, ולא מצאנו. הגענו למסקנה שאו
שעדיין לא הקימו את הקיבוץ או שהוא ניטש אי שם בנבכי
ההיסטוריה.
"אז אולי זה בכביש המקביל", אמר גיורא במבוכה.
גידי עשה סיבוב פרסה בכביש וחזרנו על עקבותינו. לאחר נסיעה
מעצבנת, על כביש שנסלל כנראה בימיו של טיטוס, הורדוס, או
ג'נטלמן אחר מאותה חבורה, הגענו איכשהו לפרדס-חנה. נכנסנו
לחנות הראשונה שראינו וקנינו כבד-בקר קפוא.
"זה מה שיש!", אמר הזבן נחרצות.
"יופי!", אמר גידי, "זה מצוין בשביל מנגל!". הוספנו גם שקיק של
תבלין, ונתקענו ליד דוכן הירקות. כאן ניטש בינינו וויכוח על
כמות הבצל הנדרשת לצליית הבשר. התפשרנו על שקית ניילון עם איזה
עשרים ראשי-בצל, שבמגילת היוחסין שלהם
וודאי הופיעה גם איזו דלעת, לפי הגודל.
וכך, יצאנו, מצוידים כדבעי, כמו שאומרים, לפיקניק. בדרך, אחרי
זיכרון-יעקב, נזכרתי שאין באמתחתנו מלח.
"איך אפשר לעשות מנגל בלי מלח?", שאלתי.
כאן היה קונצנזוס. עצרנו בחנות המכולת של היישוב בת-שלמה
וקנינו קילו מלח.
המשכנו בנסיעה. בצומת אליקים פנינו דרומה, ("תסמכו עלי! אני
מכיר את האזור כמו את כף היד", דברי גידי). נסענו כחצי שעה,
מחפשים את החורשה שגידי הבטיח לנו. לבסוף עצרנו איזה חקלאי על
טרקטור ושאלנו על החורשה שבדרך לדלית-אל-כרמל. סובבנו את
הסובארו, חזרנו על עקבותינו לצומת אליקים, ומשם נסענו צפונה.
"קורה! הבן-אדם לפעמים טועה. סך הכל הוא בן-אדם!", אמר גידי
בלי שום נקיפות מצפון.
הגענו לחורשה, ואמנם היא נראתה מתאימה ביותר.
"קדימה!", פקד גידי, "להוציא את הציוד!".
נטלתי את המפתח ופתחתי את הבגז'. גל ריח-דגים הלם באפי וכמעט
גרם לי לאבדן-הכרה. מכאן התפשט הריח בכל הסביבה, ואני משוכנע
שאם היינו מאזינים למהדורת-החדשות הבאה, היינו שומעים על מקרי
התעלפות בחיפה.
"אנחנו עוד נקבל קנס על זיהום האוויר!", אמרתי כאשר התאוששתי.

הצבתי את מכשיר המנגל ושפכתי אל תוכו, מתוך השקית, את הפחמים.
כיוון שעמדתי נגד הרוח, התכסיתי מיד באבקה שחורה ופתחתי בסדרת
שיעולים. שמתי את הרשת על תיבת הפח, הוצאתי מכיסי קופסת
גפרורים וניסיתי להדליק את רגבי הפחם. הדבר לא עלה בידי.
ניסיתי גפרור נוסף, ועוד אחד, אך מאמצי לא נשאו פרי.
גיורא אמר: "בוא ותלמד ממומחה!".
הוא נטל דף מהעיתון, קימט אותו והכניסו בין הפחמים.
"השתגעת?", צעק גידי, "זה העיתון של היום!".
"בחייך! זה רק הדף של הכותרת! בגלל זה הוא יבער טוב יותר!",
ואכן, להבה עליזה התלקחה מיד.
עתה, כשהמזבח הוכן, פרצה מחלוקת על הנושא: מי יהיה הקורבן:
הדג, או, הכבד הקפוא.
לבסוף שיכנע אותנו גידי, שיש צורך לפרק את הכבד. לכן עלה הדג
על הרשת.
"צריך להפוך אותו מדי פעם", אמר גיורא בידענות.
אני התנדבתי לתפקיד.
כשראיתי שהקשקשים משנים את צבעם, הפכתי את הדג בענף. לאחר זמן
קצר, איבד הדג את צורתו הדגית.
"אולי צריך היה לקלף את הקשקשים?", שאלתי בחשש.
גידי אמר שזה רעיון טוב, ונידב את גיורא. גיורא נטל עוד דף
מהעיתון וגלגל בתוכו את הדג.
"הלך עוד דף מהעיתון!", קונן גידי.
גיורא הניח את הצרור על סלע וניסה לתלוש את הקשקשים כפי
שתולשים נוצות מתרנגולת. המבצע לא עלה יפה וסבלנותו של גיורא
פקעה. הוא הלך אל הבגז' והוציא מברג מארגז- הכלים. לאחר הטיפול
שעבר הדג במברג, רק שלושתנו יכולנו, מתוך ידע אישי, להעיד
שהעיסה על גבי העיתון הייתה פעם דג.
גיורא נעלב כשאמרתי שהוא יכול להיות פתולוג, ולא דיבר איתי
אולי עשר דקות.
"יופי! נראה אותך עושה עבודה כזאת מקצועית עם כלים מאולתרים.
העיקר, מה עושים הלאה?"
"מז'תומרת?", שאל גידי, "קח שיפוד ותשים את הדג על האש!". הוא
הושיט שיפוד לגיורא.
"איפה תוקעים?", שאל גיורא במבוכה.
"בחיי! מה אני? הגננת שלך? תתקע לו בפה עד הזנב! יא טמבל!".
גיורא נטל את השיפוד והתבונן בדג חסר הישע. לבסוף אמר: "אני
אין לי לב להכניס לו בפה את המקל הזה. זה מגעיל!".
"אז איך אתם עושים דגים בבית?", שאלתי.
"בבית? בבית יש חותנת!", ענה גיורא.
כיוון שהחותנת נשארה בבית, הגענו לפשרה וויתרנו על השיפוד.
גיורא נטל את הצרור חסר הצורה והפך אותו אל הרשת. האדים שעלו
מהעיסה הבלתי מזוהה הפיצו ניחוחות בעוצמה מהממת, ואם גם הם
הגיעו עם הרוח עד חיפה, וודאי גרמו שם לבהלה חוזרת לאלה שעדיין
לא התאוששו ממכת-הריח הראשונה.
עתה נפנינו אל הכבד הקפוא. שקית-הניילון ששכנה כבוד על קרקעית
הסובארו, הכילה גם נוזלים בצבעים חשודים. גידי נאלץ להיפרד מדף
נוסף של העיתון. הפעם לא השמיע כל מחאה, כיוון שהיה זה המדור
הכלכלי.
"חסר לכם שתיקחו לי את מדור הספורט!", איים. הוא תלש את המדור,
קיפל אותו בזהירות והניחו למשמרת, על לוח ליבו, בכיס החולצה.
גיורא שוטט בחורשה ושב עם אבן כבדה. הוא הניח את העיתון עם
הכבד הקפוא
על סלע שטוח והכה בו באבן. המיצים שניתזו על חולצתו ומכנסיו
הבטיחו תעסוקה מלאה למכונת-הכביסה בבית, ואני משער שתתלווה לכך
גם חוות-דעת של אישתו.
מלבד הפרשת המיצים לא הגיב הגוש הקפוא.
"אולי נשים את זה על המכסה-מנוע? שם, מהחום, זה יפשיר", הציע
גידי.
גידי הרי מומחה, מה גם שהוא בעל הרכב, אז לא התווכחנו. פרשנו,
אם כן, את המדור הכלכלי הלח על מכסה-המנוע, ובמרכזו הנחנו את
הגוש הסרבן. ואמנם, הסתבר שמשהו מתרחש.
"זה ריאקציה כימית", הודיע לנו המומחה. ה"ריאקציה" התבטאה
בנחילים עכורים שעשו דרכם במורד המכסה הלבן. ה"ריאקציה" גם
משכה, משום מה, את הזבובים מכל הסביבה. ביניהם זיהיתי גם
זבובים שהגיעו מחיפה, (אלה שנראו המומים ממכת-הריח של הדג).
והם הזכירו לי את הדג על המנגל. נפניתי אליו. היה לו ריח של דג
צלוי.
"מה עם הדג?", שאלתי.
"צריך לשים עליו תבלינים, ולאכול! זהו! מה חשבת?", ענה גידי.
למען האמת, העדפתי לשמור את מחשבותיי למראה הדג, לעצמי.
עזבנו לנפשו את הפגר עטוף הזבובים, על מכסה-המנוע, והתכוננו
לאכול את הדג.
"חבר'ה! לפי הריח, זה יהיה מטעמים!", הכריז גידי.
"במה אוכלים?", שאלתי.
"מז'תומרת במה? בפה!".
"לא! אני מתכוון לצלחות ומזלגות!", הבהרתי.
"חביבי! אתה בפיקניק! לא ב'הילטון'!".
אלתרנו מענפים דקים מעין מוטות. באמצעות המברג חילקנו, ככל
יכולתנו, את הדג, וכך מתדלדל על גבי ענף, קיבל איש איש, את
מנתו. אני, נפל בגורלי הראש. הרמתי את הגוש המתנדנד בקצה המקל.
מבטי נתקל במקום שהייתה עינו השמאלית של הדג. התלבטתי והיססתי.
לבסוף אזרתי אומץ ואמרתי: "אני, אין לי חשק לאכול דג! אני בכלל
לא אוהב דגים!".
"אל תהיה כזה!", אמר גידי, "זה דליקטס!".
גיורא פרס, על גבי העיתון את חלקו האמצעי של הדג. תנועותיו
נראו לפתע מהוססות. הוא הביט, חסר יישע, אלי ואל גידי ואמר:
"חבר'ה! שכחנו להוציא מהדג את הקרביים וכל הקישקע!".
גידי כמעט נחנק עם מה שהיה בפיו.
"טפו!", אמר וירק.
את השיחה שהתנהלה אחר כך, ניתן לסכם במשפט אחד: דגים מתאימים
יותר לחותנת מאשר לפיקניק.
נחלנו, אם כך תבוסה בעניין הדג. גם הכבד, שהיה בתהליך של
"ריאקציה", לא משך את ליבנו. נטלנו את ה'מדור-לילדים' מהעיתון
האומלל, כרכנו בו את שרידי הדג יחד עם הכבד, שראה פעם ימים
טובים יותר, וקברנו אותם באדמה, בעזרת המברג הרב-שימושי, כשאני
תוהה בקול, על הסערה שתתעורר בין הארכיאולוגים והביולוגים
שימצאו פעם את עצמותיו של היצור המשונה הזה.
פיקניק, כידוע, לא ניתן להפסיק, ולא מכשלות כאלה יכניעו
אותנו. נותרנו עם קילו מלח וחצי בגז' ראשי-בצל. למלח לא מצאנו
שימוש, אבל: "בצל צלוי, זה משהו!", הודיע גידי.
הפעם כבר היינו חכמים: לא שכחנו לקלף את הבצל. חתכנו אותו,
בעיניים דומעות, לחצאים, (גיורא, המומחה למברגים, סובל
מעיוורון חלקי עד היום). האדים המסנוורים של הבצל עלו וכיסו את
כל הסביבה, וגידי היה מוכן להישבע שלהקת חסידות שעברה מעלינו,
עסקה בקדחתנות בניגוב עיניה, בכנפיה. רועה צאן דרוזי, עבר
במרחק מה, מנגב עיניו בכאפיה. גם הכבשים נראו רצות, מבוהלות,
בעיניים צורבות.
הבצל, על גבי הרשת, נצלה כדבעי. עתה היה זה פיקניק ראוי לשמו.
ישבנו ואכלנו את הבצל הצלוי.
"מה עם איזו שתייה?", שאלתי כשפי בוער.
"אוי! שכחנו לקנות בירה!", נזכר גידי.
החלטנו לנסוע לדלית-אל-כרמל, לקנות משהו. קמנו וניגבנו ידינו
במכנסיים, )העיתון הלך כבר לעולמו). הפכתי
את מכשיר המנגל. הפחמים, שהפכו זה מכבר לאבק, התעופפו ברוח
וכיסו את בגדינו באבק שחור. ידינו ופנינו, שהיו דביקים מהבצל,
שינו אף הם את גונם הטבעי: גיורא נראה כמו עובד-אלילים ואילו
גידי, יכול היה להיבחר לוועד-עובדי-המכרות. לא ראיתי את עצמי,
אבל אני מניח שאם הייתי נכנס לבנק, היו כולם מרימים ידיים.  
הגענו לכפר. את הרכב השארנו ברחוב הראשי והלכנו לחפש משהו
לשתות. משום מה, משכה המכונית שלנו תשומת לב רבה. אולי בגלל
כתמי הדם על מכסה המנוע, או בגלל נחילי הזבובים שהבאנו עמנו,
(אליהם, אגב, הצטרפו זבובי דלית-אל-כרמל, עוספיה, ואולי עוד
כמה כפרים בסביבה).
"תראו איזה כבוד עושים לנו כאן!", התפאר גידי כשראה את מעגל
האנשים המקיפים אותנו, ממרחק-ביטחון.
חיסלנו כמות נכבדה של פחיות-שתייה והלכנו לחפש את
מאפיית-הפיתות, עליה המליץ גיורא. כשנכנסנו למאפייה, נרתעו כל
העובדים ונסוגו אל אחת הפינות. בעל המאפיה התקרב אלינו באומץ,
מסתיר את חוטמו בכאפיה, ואינפף: "תיקחו מה שאתם רוצים , ותצאו!
תעשו לי טובה".
"מה יש?", שאלתי בחוצפה.
"אתם תקלקלו לי את הסחורה, עם הריח הזה", אמר, מנפנף בפיתה
ומנסה לשאוף אוויר.
"ראיתם את הסנוב הזה?", אמר גידי כשיצאנו.
חזרנו אל המכונית, שהייתה משום מה אטרקציה לתושבי הכפר. גרשנו
את הזבובים אך אלה לא אבו להיפרד מהסובארו. המשכנו בנסיעה,
כשמעלינו מיתמר ענן זבובים שחור, דומה לענן שליווה את בני
ישראל במדבר.
"יש כאן בסביבה מעיין", אמר גיורא, "אפשר לרחוץ שם את הפנים
והידיים. אם אני חוזר ככה הביתה, אשתי לא תכיר אותי, והילדים
יברחו מהבית".
עצרנו במעיין. המים היו צלולים וקרירים. התרחצנו ככל שיכולנו.
כשסיימנו, המים כבר לא היו צלולים. גם איזה ריח חשוד עלה מהם,
אגב, לאחר זמן מה, נרשם שמו של המעיין במפות בשם: עין-אל
אסווד, כלומר: המעיין השחור. גם נפוצו שמועות על סגולות המים,
שריחם מזכיר מעט את מעיינות אל-חמה, ואנשים הטובלים בם שעה
ארוכה, עלולים לאבד את הכרתם.
היינו רעבים. גידי הציע שנחפש איזו מסעדה. החלטנו לנסוע
לעין-הוד.
"יש שם מסעדה, משהו!".
עלינו בפיתולי הכביש, מלווים בענן הזבובים וחנינו במרכז הכפר.
הזבובים חשו בחוש נסתר שהגיעה שעת מנוחת-הצהריים, התפזרו
והתנחלו בכפר, ממתינים לנו באורך-רוח ראוי לשבח. עד מהרה
התחלקו התושבים לקבוצות: חלקם מנפנפים בפראות בידיהם, אחרים,
מצוידים בתרסיסים, ממלאים את אווירת השלווה של
המקום בקולות התזה וריסוס. לאחר זמן מה נראו שיירות נחפזות
עוזבות בבהלה את הכפר.
"מלצר!", קרא גידי, "יש זבובים במרק", הזמנו כמובן מרק בצל,
שהרי יש לנו סנטימנטים למאכל הזה. ביציאה מן הכפר נתקענו
בפקק-תנועה של התושבים הנמלטים, אך, משום מה, כולם פינו לנו את
הדרך. ירדנו אל הכביש הראשי. גידי, שעיניו לא התאוששו עדיין
מהאדים של הבצל, נתן גז.
"דחילק!", אמרתי, "סע לאט! עוד יעצרו אותנו על מהירות!". לא
סיימתי את המשפט וכבר שמענו צפירה של ניידת.
"פתחת פה לשטן, אה?", כעס גידי.
עצרנו בצד הכביש. שוטר ירד מהניידת שעצרה מאחורינו, וצעד בנחת.
הוא התכופף אל החלון של גידי, פתח פיו לומר דבר מה. הדברים
נתקעו בפיו. עיניו התערפלו והוא חיפש אוויר, נואשות.
"סע! סע!", לחש, חסר אוויר.
"משונה!", אמר גיורא.
שאר הקורות עמנו בעקבות אותו פיקניק, אין בהן עניין. ניתן רק
להזכיר שגידי מסר את מכוניתו לרחיצה, וגרם להרס מכונת-השטיפה.
אגב, גידי אינו מצליח למכור את מכוניתו. מצד שני, תמיד מובטח
לו שימצא חנייה בשפע.
אצלי בבית השתנו כמה דברים, למשל: כל בני המשפחה, מלבדי, אינם
משתמשים יותר במקלחת. יתירה מזו: אשתי מאחסנת את בגדי במרפסת
הפתוחה. חוץ מזה, תקופה ארוכה היא מכנה אותי בשם: "בעל זבוב".
אגב, לאחרונה קראתי בעיתון כתבה על המקום בו ערכנו את
הפיקניק: מסתבר שבחפירות ארכיאולוגיות שנערכו שם, נתגלו שרידי
העיר סמק. זו הייתה עיר של בורסקאים, שעסקו בעיבוד עורות,
וכיוון שמלאכה זו מדיפה ריחות רעים, הרחיקו אותה ממקום יישוב.

ובכן, כותב העיתון, לאחרונה נתגלתה שם תופעה מוזרה: למרות
שעברו כאלפיים שנה מאז נחרבה העיר, נתקבלו דיווחים על ריחות
מקוריים, שהחזיקו מעמד לאורך ההיסטוריה. תופעה מרעישה זו,
שקולה בחשיבותה, לדעת המדענים, לגילוי המגילות הגנוזות, והיא
מכונה בפיהם בשם: "הריח הגנוז".