טובע בכאב. מנופף בידיים, שוקע, נחנק
כמו בחול טובעני שמושך אל פנימו.
יש לי משקפיים אחרים. אני יודע.
אפשר להביט בהם. אני מחליט.
מביט, מתכנן כיוון, דרך, פעולה.
הולך צעד או שנים. טיפות הגשם על פני
הופכות למבול הסוחף את האדמה מתחת לרגלי
מסוחרר. לאן לפנות? מוצף. טובע.

חרדה. חנק. אימה.
בושה. השפלה.

להרים את הראש. לראות את השמים.
את האור הטוב.
להאמין?

למה, לכל הרוחות, הכאב החומרי הבזוי
הוא הקשה והמפחיד מכולם?
איך זה שנראה שאפשר לעמוד בקשיים אחרים
בנושאים חשובים פי כמה,
ואילו החומר הכלה, החומר הנקלה, גומר אותי?
מפחיד, מפחיד, מביש, משפיל.

"הי, עניינים חשובים, אילו הייתם בסדר, ההיה בכך נוחם?"
לא, ולא, ושוב לא. אני יודע שלא, וחוץ מזה, הם לא בסדר.
לגמרי לא.

למרות חשיבותם העליונה, מסתתר כאבם מאחורי האימה הפשוטה.