נשימה עמוקה, והגוף צונח מטה לאיטו.
נשימה אחת של רוגע, של הטוב.
והוא הציץ מבעד לכתפי החשופה, גירד עורי עם סכין דקה, " את
אמיתית"? שאל בסקרנות.
ואני לא הישרתי מבטי, זרקתי חיוך מבויש, גם אני תוהה הוספתי
לעצמי.
לאחר מכן, שוב קירבתי שפתיי לעורפו ועצמתי עיני בפשטות, פשטות
כזאת הנותנת להתמסר לריחו המוכר, לתנועותיו בתוכי..

והוא זעק לאמת לקום לתחייה, עישן בכבדות.
לעבר לשוב לקברו הוא קרא, ולרגעים השבורים להתאחות.
הוא צעק בצרידות מרגיזה, ובגדיו ספוגים בדמעות ישנות.

איך אחמם אותו כעת? רק בחלומותיי.
ובעומק נפשי געגוע שרוע עמוק, כהפעם שבה גיששתי על המזרן הקשה
והרגשתי כיצד הוא מחליק לי מבין אצבעותיי.
אך מרוב תדהמת השינוי האמונה לא הייתה בהישג יד.

והוא נקבר בעוד יום בתחילת השנה ,בין אלפי  הדמויות שברחוב.
אף לא התמהמתי כהרגלי, פשוט חפרתי  את הבור, האדמה לא הייתה
רכה אז, וידי השתפשפו באת הגדולה, אנשים כהרגלם השמיעו קולות
מתוך ריח סיגריות וקפה, לא שמו לב איך נעלם  מתוכם.

היית רוצה לשמוע כי הירח היה אדום מדם, והאיר על שגעונינו
בכבדות, איך אנשים אחזו בקירות בציפורניהם, נפלו בתעתועי
החושך, נבלעו במיטותיהם
היית רוצה לשמוע איך שיערי האפיר אז איך נגעתי בכל הפחדים
בדממה.
איך נקברתי שם עמך.

אך עוד חיה,בלעדייך.

ועדיין עולה לקברך, כאל מקדש עתיק, זורקת פרח קוצני על המצבה
הרעועה, ומביטה אל האופק המורכב שאתה לא נמצא בו, ומחבקת עצמי,
אוחזת חזק.
נזכרת כיצד גרמת לי לגסוס בחשכה.



היי הוא לוחש לי בקול מפתה.
בסך הכול חיים, צעד קדימה צעד אחורה בזמן, נופלת והוא נעלם.
אני לא אוהבת אנשים, לא נראה לי שאי פעם יאהב, אולי רק את
החולים, אולי רק אותך., קוביות כבדות כהות נזרקות באוויר, מי
ישבר הפעם אתה או אני?

משכת אל זרועותייך, שינית דמותך..,
ולא עיכבתי דבר מעולמי לעולמך.

ודמות אחת עומדת בחוץ בכל עונות השנה,. מביטה בי מחוץ לחלוני,
אני שומעת נשימותיה מבעד לפעמוני רוח ששוברים את הדממה באופן
אלים.
ולא קמה לבדוק, רק מושכת השמיכה מעל ראשי.
מפחדת שתהיה זה אתה , תמיד אתה בחיקי.
מפחדת מעיניך שיהפנטו מחדש מהכשתך....

עוזבת אותך.