בן כמה אתה ?
מה , שאלת משהו ? ( בניסיון להרוויח זמן ).
 כן, בן כמה אתה.
אה, רגע  , הלו ? כן אדוני זה בנוגע למודעה שלך, עדיין אקטואלי
? יופי כי אני רוצה לפרסם את הדירה שלך . מדבר ערן מהלוח הארצי
. המשכתי לדבר כאילו יש לי לקוח על הקו וגולן ללא תשובה עדיין
לא פנה לעמדה שלו. אז ערן, בן כמה אתה ? סימנתי לו -מייד-
והמשכתי לדבר בריכוז אל שפופרת הטלפון. כנראה שהצלחתי להתחמק
מהשאלה . רק שהאדיוט לא ישאל שוב. בן 33.  בן 33, התחשק לי
לזעוק .כמובן שלא אמרתי. הדבר האחרון שאני צריך זה את פרצופו
של גולן לשמע התשובה, ואולי גולן אפילו יגיד בקול רם את
מחשבותיו, את המחשבה שישר תקפוץ אל השפתיים או שאולי הוא כן
יצליח לעצור אותה ורק יחשוב שהוא לא יעבוד פה בגיל כזה. "מה
גורם לבן אדם לעבוד פה בגיל שלו, מספיק צעיר להיות מבטיח אך
מבוסס במקום עבודה נורמלי?". ואני אראה את הפרצוף ואת המחשבה
הזו ואת הגיחוך , שבהיות גולן מה שהוא, איש שמוכר, שטורף, הוא
לא יצליח לעצור, ויעקם את שפתיו בקצוות והמחשבה שתמשיך ותרחף
במוחו כשהוא יסתובב ויחזור לעמדה שלו ויתיישב ויתחיל לטלפן
ועדיין יחשוב עליי, בגילי, עדיין עושה עבודות כאלה ומה זה אומר
עליי והוא יחליף מבט עם הבחורה שיושבת לצידו וימשיך לעבוד
ואולי בלילה כשיהיה לבד עם החברה שלו מתחת לשמיכה או אולי בחדר
הכושר כששניהם רצים אחד ליד השני על מכשיר הריצה הוא יגיד לה
שאת שומעת, יש איזה בחור מוזר אצלי בעבודה, הוא בן 33 והוא
עובד במכירות איתנו . איזה טיפוס .ואת יודעת משהו? הוא גם לא
מוכר משהו. והוא יצחק והחברה שלו תצחק ואז שניהם יפעילו את
מכשירי המיני דיסק שלהם ויקשיבו למוזיקה ועכשיו המחשבה הזו על
דמותי תרחף גם אצלה במוח אבל ממש לא להרבה זמן. מהר מאוד היא
תעיף את השאריות שלי בעזרת כמה תמונות ממסך הטלוויזיה שמולה
והקליפ שיוקרן שם.
בינתיים חייגתי לשיחה אמיתית ונרגעתי קצת כשמישהו אמיתי ענה
לי. עכשיו אוכל למשוך את זה עד שהוא ישכח את השאלה. להתראות.
להתראות ערן. לא היה יום משהו, אה ? אני מקווה שמחר תצליח
למכור , בסדר ? כן. לילה טוב. יצאתי משם במהירות והרגשתי חרא.
יותר מזה. הרגשתי חרא כי הרגשתי חרא. אז לא מכרתי , אז מה. למה
בגלל משהו כזה אני שונא את עצמי כל כך. ירדתי במדרגות כשאני
לוקח איתי את הספל שלי. יודע בדיוק מה אני הולך לעשות איתו.
בדרך לא מצאתי אף מקום ממש ריק וללא בתי מגורים אז נכנסתי
לחניה של אחד הבתים ,מבט אחד על החלונות שמסביב וזריקת הספל
בחוזקה על קיר גדר הבית. איפשהו חלון נפתח אבל אני כבר הייתי
בדרך החוצה. לאט ,לא בריצה כדי לא להחשיד, אבל מהר מדי,
הסתובבתי מהר מדי כך שלא הצלחתי להפיק את מלוא ההנאה מהתנפצות
הכוס. וזהו. המשכתי ללכת  הביתה.
תוך כדי ההליכה עלו במוחי דיונים מהעבר. שיחות שלא נגמרות
ביני לבין חבריי. מחשבות שלא עזבו אותנו על הגיל שלנו ובכל גיל
כיצד אנו לא עושים מה שרצינו, ואתה מהרהר בכל אלה שעשו זאת.
אלה שכתבו ספרים קלאסיים בגיל 24, על אלה שבגיל הזה כבר נטשו
קריירה ספרותית מופלאה ועל אלה שהספיקו בגילם הצעיר למות תוך
שהם חוקקים עצמם, אולי אף לנצח, בזיכרונה של האנושות. ואתה ?
ואתה מה הספקת ? דבר וחצי דבר לא עשיתי. וכל זה שעולה במוחי
כשאני הולך בחושך בסמטאות בין הבתים הישנים לעבר הרחובות
הראשיים ומעבר להם שם נמצא הבית שלי, אני רוצה לעשות הרבה ,
אני רוצה לשבת ולכתוב, אני רוצה לקרוא ואני יודע שבסופו של דבר
רק אמזוג לי כוס ברנדי ואשב לבהות מול הטלוויזיה.
אני אכנס הביתה, אוריד את התיק אל הרצפה, אדליק את הטלוויזיה
ואשאר לעמוד מולה בכדי לראות מה מוקרן. אני אשאר בתנוחה הזו,
עומד, עשרות סנטימטרים מהמקלט במשך כמה דקות. ללא ניע, פשוט
אעמוד ואסתכל.  מתישהו אני רק אקח צעד אחורה ואתיישב על המיטה,
עדיין  לא מוריד את המבט מהטלוויזיה. אולי אקום, אולי בשביל
אותה כוס ברנדי.