הערב יורד ואני יודע איך אסיים את היום הזה. הרבה אחרי
שיסתיים, בלוח הנוצרי, העברי או מה שלא תרצו, אני אקום ואחליט
שלא יכול להיות שאשאר בבית היום. אז אני אתרחץ , תוך שאני
מקווה שאספיק לצאת לפני שהשותפה היקרה ושאיני יכול לסבול את
הפרצוף שלה תגיע , אלבש משהו לא משנה מה, ואצא החוצה כדי ללכת
ללטרון. התמונה הבאה שאני רואה היא שלי , הולך על קינג ג'ורג ,
העיר עדיין מלאה באנשים שמסתובבים, רובם בזוגות , למרות השעה
המאוחרת. יום שישי. עובר את דיזנגוף, עובר את בוגרשוב, שום דבר
לא קורה. שום דבר לא יקרה עד לטרון. כשאני אגיע לשם , אני אחפש
מקום פנוי, רצוי מקום מואר, אתיישב ואסקור מעט את מה שקורה
סביבי. אחרי כמה זמן אני אוציא את הספר ואתחיל לקרוא. זהו ,
פשוט אשב ואקרא. מתישהו תגיע המלצרית ותשאל אותי מה אני רוצה.
בטח יהיה שם איזה מה העניינים. תלוי מי זו. אחרי כמה זמן היא
תחזור עם מה שהזמנתי, אני אגיד תודה , היא תמשיך עם העבודה.
אני אקח לגימה, אטעם, אסתכל מסביב, ואחזור לקרוא. מדי פעם אני
אסתכל מסביב. מדי פעם אני אקח לגימה. לפעמים אני אסתכל מסביב
תוך כדי שאני אקח לגימה. מתישהו אני אסגור את הספר ורק אסתכל
מסביב. אשתה לאט, בנחת . שום דבר לא יקרה. אולי אפילו אחזור
לקרוא. לפני הלגימה האחרונה אני אשתהה מעט. בסוף, ההשתהות הזו
תעלה לי על העצבים ואני אשתה את שאר המשקה בלגימה אחת , אתן
עוד מבט ואקום. אם לא שילמתי עדיין אני אגש אל המלצרית ואשלם
לה. כמה חיוכיי הכל בסדר תוך כדי ואז שלום והדרך לפה תתחיל
במהופך. מתישהו אני רואה את עצמי ליד מכבי, אח"כ ברמזור של
רש"י , והלאה והלאה והנה בוגרשוב והנה ה "סנטר" והדרך הריקה עד
לבית, ואז פתאום הבית והירוק מסביב לכניסה והשתהות אחרונה ואז
עליה במעלה המדרגות המוכרות ופתיחת הדלת וכניסה הביתה, לחדר
ולמרפסת והמבט דרך שלבי התריסים, וסגירת השלבים, וכניסה חזרה
לחדר ופתיחת הטלוויזיה וסגירת האור, ולמיטה ואולי לאונן קצת
ואז ערום לשכב מתחת לשמיכה , בוהה בטלוויזיה וזהו , נגמר היום,
רשמית. |