שכבתי על הגב והסתכלתי על העננים.
אני עושה את זה לעתים קרובות. אני מאד אוהבת להסתכל על העננים.
הם תמיד מדהימים אותי מחדש - מאסות ענקיות של מים שצפות להן
באטמוספירה כאילו אין כוח כבידה. טוב, אני יודעת שאדי המים
בעננים מאד מפוזרים, אחרת הם מתעבים לטיפות ונושרים כגשם, אבל
בכל זאת, יש שם כל כך הרבה אדי מים שמכאן למטה הגוש הענק הזה
נראה ממש מוצק. אתם לא חושבים שזה מדהים?
בכל אופן, אני אוהבת להסתכל על העננים. אני יוצאת לטייל
בשכונה, ומוצאת את המדשאה הכי מוצלחת שאני מצליחה למצוא,
ונשכבת שם על הגב. העננים חולפים מעלי במלוא משקלם ואני מהרהרת
בעולם, בטבע, בכל דבר שעולה על דעתי.
באחד הימים הסתכלתי על העננים ולאט לאט התחילה להשתלט עלי
תחושה מוזרה. הרגשתי כאילו הענן הגדול שמעלי יורד אלי, יורד,
יורד ומאיים לכסות אותי ולחנוק אותי כליל. הבטתי בענן הזה
קרועת עיניים, לא מצליחה להינתק מהאשליה, עד שפירור אבק שחדר
לי לעין גרם לי למצמץ ושבר את הקסם. קמתי ממקומי מיד, כל כך
מהר שנתקפתי סחרחורת, וחזרתי בצעדים לא יציבים ולא בטוחים
לביתי, מטלטלת את ראשי ומנסה להיפטר מהרושם העז ותחושת החנק
שהותירה החוויה בגרוני.
רק כשהגעתי הביתה עצרתי לחשוב. כדרכן של חוויות יוצאות דופן,
גם החוויה הזו היטשטשה בזכרוני, וכבר לא הייתי בטוחה אם באמת
ראיתי את מה שראיתי, או אולי הייתי על סף שינה והשתלט עלי
חלום. ישבתי על קצה מיטתי, נעל אחת בידי, והשניה עוד נעולה על
רגלי, ולא הצלחתי להחליט במה האמנתי. ניסיתי להיזכר בדיוק
במראה הענן היורד אלי, אך המראה התערפל, קיבל חוסר מציאותיות
שהובילה אותי - בחוסר רצון - למסקנה המתבקשת שהיה זה חלום של
סף שינה. סיימתי להוריד את הנעל השניה ופטרתי את הנושא במשיכת
כתפיים.
למחרת יצאתי שוב לטיול העננים שלי, אך כשהגעתי למדשאה הנבחרת
שלי לאותו יום, לא הייתי בטוחה אם אני רוצה להגיש את עצמי שוב
לעננים. ייתכן שבמישור האינטלקלטואלי החלטתי שהכל היה חלום, אך
במישור הרגשי - צמרמורת התגלגלה על עמוד השדרה שלי.
לבסוף החלטתי שאיני מוכנה לספק-חלום אחד למנוע אותי
מנמנום-המדיטציה החביב עלי. נשכבתי על הגב והנחתי לעננים לסחוף
אותי איתם.
ביום זה צף מעלי ענן קליל בודד, שלא נראה מאיים כלל. הרגשתי
שאני יכולה להירגע. שכבתי, נותנת לכל גופי לשקוע לתוך הדשא
מתחתי, למלא את כל הרווחים. הבטתי בענן הצף לו בקלילות מעלי,
ולרגעים מעטים הפכתי להיות הוא - צפה לי בשמי התכלת, חשה את
צלילות האוויר הקר חותכת בעורי, משקיפה מטה אל העולם הקטן
והעגול הזה שמשתרע תחתי. כל כך הייתי שקועה בכך שלא הבחנתי
שהענן החל לתפוח. מסביב, הגיעו והצטרפו אליו עוד עננים, הלכו
וכיסו פיסה הולכת וגדלה של השמיים שמעלי. לא הבחנתי באור
המתקדר והולך עד ששמתי לב שאני מתקשה לנשום. חזרתי לעצמי,
וראיתי שכמה שלוחות נשלחו מהענן שמעלי וחדרו לתוך פי, לתוך
אפי, לתוך אזני, סותמות אותי, מקשות עלי לשאוף אוויר. התחלתי
לרעוד ולהתפתל בפאניקה, מנסה להשתחרר מהענן החונק אותי, עד
שלפתע השלוחות נקרעו כמיתר שפקע, וזינקו בחזרה אל הענן, גבוה
מעלי. כמו לא קרה דבר, חזרו השמיים לגונם התכול והשליו, להקת
ציפורים טסה מעלי בדרכה לפגישה אותה היה אסור לה להחמיץ.
זינקתי לרגלי, ונעמדתי לרגע, נלחמת על יציבותי מול הסחרחורת
שתקפה אותי. מרגע שהייתי מסוגלת לכך, התחלתי לרוץ, נמלטת אל
ביתי המוגן כאילו רדף אחרי שד.
ברור שסירבתי לחזור לצפיה בעננים בימים הבאים. שתי חוויות
מטורפות שכאלו בתוך שבוע אחד זה לא נושא להקל בו ראש. ביני
לבין עצמי תהיתי מה התרחש בי. האם היתה זו הזיה? האם אני מאבדת
את שפיות דעתי? ואולי.. אולי משהו חיצוני גרם לזה? פיניתי את
הרעיון ממחשבתי ברגע בו הוא צץ. איני מאמינה במפלצות, בשדים,
בעננים שקמים לתחיה ובשטויות מהסוג הזה. אני לא ילדה קטנה ולא
פתיה מאמינה לכל דבר. אני תלמידת י"א בכיתה מואצת, שבה אנחנו
לומדים הרבה מאד לימודי מדע וטבע, מספיק כדי להוציא לי מהראש
שטויות שכאלו. אם כך, סביר להניח שהכל היה בראש שלי.
המחשבה הטרידה אותי.
אני לא חושבת שמישהו יכול להיחשף לדברים הזוועתיים שיכולים
לרחוש במחשבתו בצורה כזו ולא להיות מוטרד. במשך כמה ימים הייתי
עצבנית מאד, מתפרצת על כולם, שקועה בעצמי. כל הזמן הזה ניסיתי
להבין מאיפה הופיעו ההזיות הנוראיות הללו, מאיזה שדים איומים
בעמקי נשמתי הן יונקות. משלא הצלחתי למצוא, התעצבנתי עוד יותר.
צריך לזכור, שבניגוד למשברים קודמים בחיי, לא היתה לי אפילו
ההתרגעות היומיומית שלי מול העננים שתמיד אפשרה לי להתבשל קצת
במיץ של עצמי במצבים קשים, ולצאת מהם רגועה יותר. במידה של
אמונה טפלה, חששתי להניח לעצמי להתרגע בכל אופן אחר - חשבתי
שהסיוט הנורא עלול לתקוף אותי שוב, ומשם ללכת ולהתפשט אל עוד
ועוד גומחות בחיי. שמרתי על עירנות מתמדת, לא מניחה לעצמי לאבד
את האחיזה ולו לרגע, פן שוב תשתלט עלי ההזיה. לא הייתי מוכנה
להעניק להזיות הללו דריסת רגל בחיי.
ההתנהגות שלי נהיתה כל כך איומה, שאמא לקחה אותי לשיחה בסופו
של דבר, מנסה להבין מה קורה אתי. יש לה כוונות טובות, אבל היא
יותר מדי נעולה על כל הדברים שהיא קוראת בספרים הפופולריים שלה
על פסיכולוגיה של גיל ההתבגרות, על ניהול המשפחה שלך בצורה
טובה יותר, על אסרטיביות וכאלה. נו, אתם מכירים את הסוג. לא
הייתי מסוגלת להביא את עצמי לחלוק איתה את החשש שלי שאני מאבדת
את שפיותי. אני לא חושבת שהיא היתה יכולה למצוא עצה של ממש
למצב כזה באחד מהספרים שלה, והיא היתה ממש אבודה אם לא היה לה
איזשהו גורו ספרותי חכם להסתמך עליו. ויתרתי על התענוג.
הפכתי לפקעת עצבים. הרגשתי שאני חייבת להסתיר את המצב מההורים
שלי - בכל זאת, אם אני לא מדברת איתם, לפחות הוגן שלא אוציא
עליהם את החרדות שהצטברו בי. ומצד שני גם לא יכולתי להניח
לעצמי להירגע ביני לבין עצמי ולהיסחף באחת הדרכים החביבות עלי.
למשך כמה זמן השתעשעתי ברעיון לדבר עם אחת מחברותי ללימודים,
אבל מחשבה שניה גרמה לי לדחות את הרעיון. לא יכולתי לדמות אותן
מזדהות עם החרדות שלי. או עם כל דבר אחר בחיי, למעשה. יותר קל
היה לי לדמות אותן מרכלות על הנושא תוך צחקוקים רבים עם חברות
אחרות.
לא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא העזתי לדבר עם אף אחד, לא
העזתי לחפש עזרה, לא העזתי להרגע, לא העזתי לנוח, וידעתי טוב
מאד שאם זה יימשך ככה, טוב זה לא ייגמר.
לאחר כמה ימים שבהם הייתי פקעת עצבים, חשתי שאני הולכת
ומתמוטטת. אולי זאת היתה הסיבה, שכאשר עברתי בדרכי הביתה מבית
הספר ליד אחת המדשאות החביבות עלי, רגלי סירבו להמשיך בדרך
הביתה. הן היטו אותי בבלי ידיעתי כמעט אל תוך המדשאה, ושם, בלי
לחשוב ובלי לשים לב, נשכבתי על הדשא ופקחתי את עיני לעננים
הקלילים שריחפו מעלי.
מן הרגע הראשון נפלה עלי תחושת שלווה מופלאה. ההקלה היתה כל כך
גדולה, שהרגשתי כאילו מים קרירים מרווים את כל סיבי גופי
הצמאים, ונוזלים עמם אל תוך האדמה המחבקת. גופי ביקש להיספג אל
תוך הדשא הרך והחי, בעוד נפשי מרחפת בין קורי העננים בתכלת
השמים. שכבתי שם וינקתי את חומה של השמש, את קרירותה של האדמה,
את ליטופם של העננים.
לאט לאט, התחלתי לחוש כמו צביטה עדינה, או ליטוף קליל, או,
בעצם אין כל סיכוי שאני אוכל להגדיר מה בדיוק חשתי. אבל ידעתי
שאני חשה משהו מוזר. יותר מכך, ידעתי שהתחושה שאני חשה אינה
מפחידה כלל. בכלל לא כמו החוויות המזוויעות שעברו עלי בפעמים
הקודמות.
תחושת הצביטה-לא צביטה הלכה והתרחבה בגופי, והרגשתי כאילו משהו
מוכר, ועם זאת זר, עורך התוודעות עם גופי. אצבעות מגששות במוחי
נגעו ברכות, ניסו ללמוד אותי.
"מי זה?" שאלתי בתוך ראשי, עיני נעוצות בענן שמעלי וראשי
מעורסל בחיק הדשא הלח.
כל תשובה לא הגיעה, אבל יכולתי לחוש את האצבעות הרכות מחפשות
אחר התשובה בראשי. ידעתי כי הן תמצאנה אותה לבסוף.
לאחר זמן רב, באה התשובה, תחילה חלשה ומגומגמת, אבל לאט לאט
הלכה והתגברה, עד שנשמעה בתוך ראשי כחלק ממחשבותי שלי. ובכל
זאת יכולתי להבחין כי היא זרה שם.
"זה אני..." המחשבה היתה קצרה ופשוטה, אך הכילה בתוכה אלפי
משמעויות ורעיונות, שידעתי שלא אוכל להבין מיד. התחושה לא היתה
של מילים של ממש. יותר של משמעויות של מילים, או מהויות של
מילים, רעיונות, שעוררו במוחי את המלים המתאימות. כאילו נשפכו
מושגים ורעיונות ישירות לתוך מוחי, ואני יצקתי אותם לתוך
תבניות המילים.
"אני, אני, כמו את" אמרה המחשבה, ואני ניסיתי להבין למה
הכוונה.
"מה הכוונה כמו אני?" שאלתי בתוכי, מנסה לפצח את הרעיון.
"כמו את, הרבה, אחד, אני אחד" אמרה שוב המחשבה, ונתקעה. "את
לתת לי זמן. אני למצוא מלים ב, בהרבה, באחד, ב-את" התקשיתי
להחליט אם המחשבה השתייכה למישהו שלא ידע לדבר, או שלא הכיר את
המושגים עצמם.
בתחילה לא שמתי לב לכך, אך בהדרגה נהייתי מודעת לעובדה שהענן
שמעלי לובש צורה לנגד עיני. אני בטוחה שהצורה שלו לא השתנתה,
ועם זאת אני ראיתי בו צורה מעורפלת, שהלכה ונהייתה ברורה יותר
ויותר לאחר ששמתי לב אליה, עד כי הבנתי שאני צופה בבבואתי שלי
בענן. היתה שם נערה בת דמותי, עשויה מכותנת עננים אוורירית,
ושטה לה בשמיים מעלי, ולחלוטין בתוך מוחי.
"את נקבה?" שאלתי מייד, מנסה לפרש את אשר ראיתי.
"?" סימן השאלה היה מוחשי מאד במוחי. חשתי שמשגר המחשבה מבולבל
ולא מבין.
"אני כמו את" אמרה המחשבה במוחי בפסקנות. "אני הרבה, אני אחד"
עדיין לא הבנתי מה המחשבה אומרת. כעת החלו להצטייר תמונות
אחרות בענן, תמונות מסרט שצפינו בו באחד משיעורי הביולוגיה.
למדנו על מבנה התא, ובסרט היה תא, וכאשר הצילום התרחק ממנו,
נראתה רקמה של תאים רבים. כאשר הצילום התרחק מהרקמה, נראה כי
היא היתה חלק ממוח. וכאשר הצילום התרחק מהמוח, נראה כי הוא היה
חלק מאדם. וסדרת התמונות האלו הוצגו לפני כעת, על ענן.
"אההההה!" תחושת התגלית מילאה אותי בכל כך הרבה הקלה. שכחתי
כבר כמה נעימה תחושת תגלית יכולה להיות. "אתה מתכוון שיש לך
הרבה תאים אבל אתה אחד, ושבזה אתה כמוני!"
אינני יודעת אם אי פעם חשתם שמוחכם מריע לכם בתרועות הידד, אבל
זו בדיוק היתה ההרגשה שלי באותו רגע. הפיצול היה מאד מוזר.
"מי אתה? איפה אתה?" שאלתי. למעשה, לא ממש שאלתי, השאלות פשוט
ריחפו להן במוח שלי, כמו ששאלות צצות להן תמיד באופן מיידי
ברגע שבו אנחנו נהיים מודעים לרעיון כלשהו שלא ברור לנו דיו.
אתם תצחקו, אבל אני מוכנה להישבע שבענן הופיע חץ, ונקודה, כמו
במפות העירוניות שבהן כתוב "אתה נמצא כאן". אני צחקתי.
"אז אתה בענן?"
"לא בענן אחד." המחשבה נשמעה פחות מהוססת כעת. נראה שהזר למד
בהדרגה להשתמש במאגרי המוח שלי בצורה יעילה. "הרבה עננים. כל
שמיים אני." לרגע ראיתי במוחי את מראה כדור הארץ כפי שהוא נראה
מבחוץ, מכל היקפו, דרך מיליוני עיניים. המראה היה כל כך בלתי
נתפס, שעצמתי את עיני מתוך נסיון להעלימו. המראה נעלם מייד,
משחש אורחי במצוקה שלי.
"אני הרבה הרבה קטנים, אחד גדול." הוא חשב לתוכי, ואני הבנתי
הפעם את אשר אמר.
"אבל איך? ממתי?" השאלות נשאלו במוחי.
"לא יודע מתי. לא יודע התחלה. יודע קיים. גם כמוך." הנהנתי
בהבנה. למעשה, כשחשבתי על כך, גם לי לא היתה מודעות של רגע
הראשית שלי. מבחינתי, תמיד הייתי קיימת. יכולתי להבין אותו.
"אבל איך אתה מדבר אלי?" תמהתי.
"לא יכול להסביר עכשיו. חסר מילים. מסביר עוד זמן?" הוא השיב
במחשבתי.
הנהנתי. נרגעתי ומצמצתי בעיני אל מול השמים, והשאלות זרמו אל
ראשי ללא מעצור.
"זה היית אתה שהפחדת אותי בפעמים הקודמות?"
"אני חושב את ממני. אני מנסה מזיז. לא מצליח. לא מבין."
תהיתי לרגע. "אתה מתכוון שחשבת שאני חלק ממך? שניסית להשתלט
עלי?".
"מסביר. חסר מילים." מחשבת התשובה היתה מהוססת.
"אני הרבה חלקים. חלקים לא נוגעים אחד בשני." הוא חשב לתוכי,
והמחשבה נשמעה כאילו היא אמורה להסביר הכל. חשבתי, כמובן שהם
לא נוגעים אחד בשני. אם הם היו נוגעים אחד בשני, לבסוף הם היו
יוצרים מסה גדולה מדי ונושרים למטה, כמו כל מסה אחרת שהיא
מספיק גדולה כדי שמשיכת האדמה תתגבר על חיכוך האוויר. כמו
גשם.
ובכן, התאים שלו לא נוגעים אחד בשני. איך, אם כך, נוצרת
מחשבה?
"בדיוק" הופיעה המחשבה, בהחלטיות. "מחשבה אצלי, תאים לא
נוגעים. מחשבה עובר בלי נוגע. ככה מדבר איתך."
טלפתיה! כלומר, הרעיון היה צריך להיות לי ברור מהרגע שהוא החל
לשפוך את מחשבותי אל תוך מוחי, אבל רק עכשיו הוא נראה לי
מציאותי באמת. כמובן ששום צורת חיים מורכבת שחיה באטמוספירה לא
תוכל להתבסס על קשרי עצבים כמו שלנו. כל התקשורת הפנימית שלהם
חייבת להתבסס על תאים שלא נוגעים זה בזה, כלומר - טלפתיה.
איכשהו נוצרו תאים באטמוספרה שיכלו לתקשר ביניהם ללא מגע. הם
הלכו והתרבו, עד שהקיפו את כל כדור הארץ. ובשלב כלשהו, מן
הסתם, התפתחה בהם תודעה.
"אני לא יודע יש עוד חושב." הוא אמר בהיסוס. "כשלא נוגע, לא
יכול להיות הרבה חושב. יכול להיות רק אחד חושב."
לא הבנתי. הוא קלט את תהייתי וניסה להסביר "כשלא נוגע, מחשבה
עוברת מייד להכל. לא יכול להיות הרבה נפרדים, כי מחשבה מגיע
לכל חלקים. חייב להיות אחד."
עכשיו הבנתי. הוא אמר שכאשר התקשורת היא בטלפתיה, ממילא כל
החלקים שותפים לכל המחשבות, עד כי אי אפשר להתייחס אליהם יותר
כאל פרטים נפרדים.
"אני מרגיש עוד חלקים. אני מנסה להפעיל." הוא אמר בהיסוס.
עכשיו הבנתי. הנסיון היחיד בחייו היה היחידות חובקת הכל שלו.
הוא היה אחד ויחיד ביקום, ולא היה יכול להיות אחר. משנתקל בעוד
קבוצת תאים מגיבים - התאים שלי, הניח באופן אוטומטי כי הם
שלו.
"פעם ראשונה אני מוצא חלקים למטה. אני לא מסתכל כל כך עמוק
למטה עד עכשיו. לא מספיק גדול אף פעם, לא יכול לראות כל כך
עמוק. חלקים שלי למעלה. כדור של אני. באמצע הכדור - לא חיים
חלקים שלי. מתים כשנופלים לאמצע. חומרים לא טובים. כואב
כשנופלים, עד מתים. אני לא מסתכל לשם כי פוחד." יכולתי להרגיש
את הפחד, לראות את העולם כפי שהוא ראה אותו, כדור של חיים
ועצמיות שבליבתו כדור של מוות. מן הסתם החומרים הביולוגיים שעל
פני כדור הארץ היו רעילים עבורו. אולי גם הטמפרטורה היתה גבוהה
מדי. יכולתי לחוש את ההתכווצות והרתיעה של כדור החיים המקיף
מפני כדור המוות שבמרכז.
"אז אתה אומר שאף פעם קודם לא ידעת שאנחנו קיימים?"
"אני לא יודע יש עוד. אני לא יודע יכול להיות עוד. אני חושב
הכל אני מה שחושב. אני חושב אין עוד חושב בעולם חוץ ממני."
הנהנתי. "אני מנסה להפעיל חלק, חושב מצאתי חלק שיכול לפעול
ברעל. חלק לא פועל כשאני מפעיל." האמנם חשתי ניצוץ של הומור
עצמי מריר במשפט האחרון? "אני לא מבין. אני חושב, חלק מוזר.
אני חושב, רעל. אני חושב, כל דבר, רק לא חושב עוד כמוני. רק לא
חושב חלק חושב גם." עכשיו יכולתי לחוש אותו מגחך באמת, מגחך
לעצמו ולעוורונו.
"אז אני נכנס, אני רואה דבר חושב גם. אני רואה גם כמו אני -
הרבה חלקים ואחד שלם. אני רואה חלקים מחוברים נוגעים אחד בשני,
רק ככה יכול חושב. אני מבין זה משהו אחר. כי אני חלקים לא
נוגעים. לא אותו דבר. הרבה זמן לוקח להבין."
אז הדבר היחיד שגרם לו להבין שאני פרט נפרד היתה העובדה
שהתקשורת בין התאים שלי אינה טלפתית, ושלו כן?
"נכון. בדיוק נכון. אם תקשורת טלפתית, אני בסוף משתלט על תאים.
אבל אני מבין זה לא חלק שלי, כי חלקים נוגעים." המחשבה גרמה לי
להצטמרר. נחרדתי לחשוב כמה קרובה הייתי להפוך לחלק לא-עצמאי
מאורגניזם אחר.
"ולא הרגשת שהתאים שלנו שונים? הרי אני מניחה שהתאים שלנו
מבחינה ביולוגית הם לא אותו הדבר. לא הרגשת?"
"את מרגיש החלקים שלך? את מרגיש כל חלק איך הוא, מה הוא? אני
חושב את כמוני, לא מרגיש כל חלק נפרד, רק את הכל את." הסכמתי
איתו. אכן, אין לי תודעה נפרדת לתאים הנפרדים שלי, רק את תודעת
האני השלם. גם אני לא הייתי מזהה אם פתאום היו מופיעים באמצע
המוח שלי כמה תאים שונים מבחינה ביולוגית, אם הם היו מתפקדים
ומתקשרים עם שאר התאים בלי בעיות.
"אני מבין אנחנו אותו דבר. אני אחד, הרבה חלקים. את אחד, הרבה
חלקים. אבל את יש הרבה. אני יש רק אחד."
בוודאי, הקיום הנפרד של פרטים רבים במין האנושי הרי מוגדר על
ידי כך שחלקיו - או תאיו - של כל פרט מחוברים ביניהם, אך לא
מחוברים עם אלה של אנשים אחרים. המחשבה הפשטנית הזו היתה לי
נעימה מאד.
"אתה מדבר גם עם אנשים אחרים?"
"אני מנסה פעם. הם לא נותנים הזדמנות. בורחים, בורחים. סוגרים.
לא נותנים לי לחשוב איתם. גם את ברחת קצת."
נו טוב, הוא הפחיד אותי עד מוות. מה הוא רוצה שאני אעשה?
חשתי את החרטה שלו בכל גופי. נדהמתי לחשוב שיצור כל כך זר יכול
לחוש רגש כל כך אנושי. שאלתי את עצמי אם הרגשות האנושיים
משותפים גם לו.
"יש כן, יש לא. אני דומה. אני אחר. אני לא רוצה עושה רע לאחר,
רק עכשיו גיליתי יש אחר. עוד אני בעולם. יכול לומד. יכול עוזר.
יכול נותן." המחשבה היתה מלאה תקווה, תקווה מתוקה ויפה כל כך
שהיא הביאה דמעות לעיני. חשבתי כי הוא ודאי היה בודד מאד כל
הזמן הזה.
"לא, לא בודד." תמיהה התגנבה לתוך המחשבה. "לא יכול בודד אם יש
רק אחד."
הבנתי. אם אתה כל מה שיש בעולם, חובק כל, הרי שלא תחוש בודד,
כי לא תדע שיש משהו אחר.
"רק אחרי יודע יש אחר, רוצה להכיר. רוצה מתקרב. רוצה לומד.
לומד טוב. לומד עוזר."
את זה יכולתי להבין. וודאי שליצור בעל תודעה למידה תיראה כדבר
טוב - דבר הנותן ייתרון במאבק החיים. ויצור כמוהו, שחי למעשה
לנצח (נצח זה זמן ארוך וחסר משמעות. אבל מכל בחינה מעשית זה
התיאור הנכון) ודאי מפיק הרבה יתרונות מלמידה.
"כן, אתם יכול עוזר. יכול מלמד אותי דברים. יכול עושה דברים
אני לא יכול. אני לא יכול עושה הרבה דברים. לא יכול משתמש
בחומר. לא יכול משנה אור, צל. לא יכול משנה אוויר. אתם יכול."
הכוונה היתה ברורה.
"ומה אתה יכול לעשות שאנחנו לא?".
חרדה.
הוא לא חשב על זה עד עכשיו.
גיחכתי "תירגע. בטוח שאתה יכול לעשות דברים. תקשורת מיידית זו
הדוגמה שעולה בדעתי ברגע זה. אתה יכול לאפשר לבני אדם בשני
צידי כדור הארץ להתקשר באופן מיידי. תצפיות מהאטמוספרה, הרבה
יותר טוב מצילומי לווין. חיזוי מזג אוויר. מה, חסרים דברים
שאתה יכול לעשות, מאיפה שאתה נמצא?"
תחושת ההקלה היתה מיידית, וברורה מאד. מצד שני, שלא מרצוני,
התחלתי אני לחוש מועקה עולה. ניסיתי, ניסיתי בכל כוחי לבלום את
מחשבותי, ולא יכולתי.
חשבתי על תקשורת מיידית, על אדם מתקשר עם נפשו של אדם אחר.
חשבתי על שליטה במזג האוויר, על חיזוי מדויק, על מיפוי מושלם.
חשבתי על עצמי מחפשת אדם להציע לו את הרעיונות הללו, ולא
מוצאת. לא יכולתי לדבר עם איש על מצוקתי, האם אוכל לשתף מישהו
בחיזר שבמחשבתי? רק אל "רשויות הבטחון" אוכל לפנות. הם יחשבו
שהשתגעתי, בטח, אבל סביר להניח שמישהו שם יטרח לבדוק את
הסיפור, במיוחד אם אביא ראיות די משכנעות.
חשבתי על הצבא שלנו, מוצא דרך לנצל את הקשר עם הזר הידידותי
למטרותיה של המדינה שלנו - כדי ליצור לעצמנו יתרונות צבאיים.
חשבתי על ריגול, ועל פגיעה מרחוק בנפשותיהם של אנשי מפתח
במדינות אחרות.
חשבתי על שינויים אטמוספריים מעל למדינות עוינות, על סערות, על
בצורת.
חשבתי על הזר שבמחשבותי מתנגד לכך, רוצה את היופי והתקווה
שבשיתוף פעולה ולמידה הדדית.
חשבתי על אנשי צבא, מדיהם מגוהצים, מזנקים לעת פקודה אל
המטוסים המשוכללים שהביאה לנו בינתנו.
חשבתי על אותם מטוסים, מוזנקים כדי לגרום נזק מקומי לזר
שבאטמוספרה, מתוך קסנופוביה או מתוך רצון לשעבד אותו
לרצונותינו.
חשבתי על פצצות, פצצות חכמות, פצצות מונחות, פצצות גרעיניות,
כולן מכוונות אל הזר, להראות לו את כוחנו.
חשבתי על מלחמה.
לא רציתי לחשוב. ניסיתי לעצור את המחשבות. האם ניסיתם פעם
לעצור מחשבה שחלפה במוחכם? הדבר בלתי אפשרי. וברגע שהיא חלפה
במוחי, היא גם חלפה במוחו של ידידי שבענן. ושוב עלתה בי המחשבה
- איזה רמטכ"ל אתם מכירים שיהיה מוכן להשלים עם מצב כזה?
יכולתי לחוש אותו מתעוות באימה בתוך מחשבתי. מחשבת ה"לא! לא!"
שלו היתה צעקה קורעת אזניים בתוך מוחי. הצמדתי את כפות ידי
לאזני, התחננתי שיחדל, והוא אכן חדל לבסוף, אבל מחשבותיו נותרו
סוערות.
"אני לא חושב אחרים עושים ככה. לא חושב אחרים רוצים הורס,
מכאיב. אני חושב, אני לא מנסה בכלל מדבר איתך." המחשבה היתה
קינה במוחי, קינה של מי שמצא ואיבד את אחיו האבודים באותו
יום.
"אני לא פוגעת. אני לא הורסת. אני לא רוצה להכאיב לך." אמרתי
מייד, והוא יכול היה לחוש את האמת במחשבותי כמו שיכול היה לחוש
אותה במחשבותיו. "אני לא הולכת לספר עליך לאף אחד. מה, אף אחד
במילא לא יאמין לי אם אני אספר משהו. יגידו שאני קוקו." גיחכתי
במרירות.
"קוקו?" המחשבה היתה מלאה שאלות.
"לא משנה. כשתגדל תבין." גיחכתי שוב.
"אז איך רק את טוב וכל שאר דברים עם חלקים מחוברים רע? יכול
להיות ככה?"
נענעתי את ראשי לשלילה, בכוח. הדשא נמעך מתחת לעורפי, ורשרש
באזני. התחלתי לקום ממשכבי.
"כל אחד מאיתנו בנפרד טוב, טוב מאד אפילו" אמרתי בצער. "אבל
כשכולנו מתחברים ביחד, הרבה חלקים שעושים אחד שלם, אנחנו משהו
אחר לגמרי. אתה יודע איך כל חלק שלך הוא דבר אחד, אבל כשכולם
מתחברים ביחד הם יוצרים משהו אחר לגמרי - מחשבה, ישות? ככה
קורה כשהרבה אנשים מתחברים. הם יוצרים ביחד משהו אחר לגמרי."
הנחתי לעצמי לצנוח בחזרה אל הקרקע.
"אתם מתחברים עוד? אבל אתם מתחברים רק במגע. ובין אנשים אין
מגע. איך מתחברים עוד?"
"יש לך עוד הרבה מה ללמוד. אתה אחד שהוא הרבה, ואת זה אתה
מבין. אבל אנחנו, כל אחד מאיתנו הוא אחד שהוא הרבה, וכולנו
ביחד הרבה אחדים כאלה. אתה אף פעם לא התנסית בחוויה של להיות
אחד מתוך הרבה, אז לא יכול להיות לך מושג. בין בני אדם יש
קשרים מעבר לקשרים שבין תאים. ותאמין לי כשאני אומרת לך - על
בנאדם אחד לבד אתה יכול לסמוך. על הרבה אנשים ביחד - הרבה
אנשים ביחד זה חיה אחרת לגמרי".
הכאב מילא אותי, ולא הייתי בטוחה אם הוא שלי או לא שלי. אחי
בני האדם, מה היה ליופיכם, אם כאשר אתם מתאגדים למדינות אתם
מסוגלים לעשות דברים כאלה? חשתי את ליבי מתעוות, ודמעות
מעקצצות עולות בעיני, העצומות אל שמיים אפורים. חשתי את זרימתן
של הדמעות על לחיי, חמות וצורבות, מתמזגות בזרימתן של דמעות
גשם שזלגו על פני. חשתי את חלקי הזעירים, נמשכים אל המרכז
הרעיל, הכעס והכאב מתגברים על הפחד העז, והם משמיעים זעקה
אחרונה במוחי כשהם גוועים ומתים על גופי הממית. נמשכתי אל
המרכז הרעיל, בכאב, בפחד, באובדן. דמעותי צרבו את תאי הנושרים,
הכאיבו לפני. קינת אדירים של כאב ואבל חלפה במרחבי מוחי,
מהדהדת באורם המתנפץ של עשרות ברקים, מסמרים את שערות ראשי
וצורבים את חלקיקי מוחי, אורם הכועס צורב עצמו על רשתיות עיני
מבעד לעיני העצומות.
ירדתי עם הגשם בעוצמה, והוא נושא עמו את כאבי וקינתי, ובנפילתי
הארוכה אל המוות הכואב שבמרכז הרעיל, הצלפתי בכוח על גופי
השוכב על האדמה, חלקיקי המתים מתמזגים בדמעותי המלוחות.
זעקת תחינה בקעה משפתי הרטובות אל השמיים, הדהדה בכל חלקי ושבה
אל האדמה, בוהקת. "דייייייייייי!" בכיתי. רעיון חזר שוב ושוב
על עצמו בתודעתי, כמנטרה מרגיעה, כאור שמש מלטף: "לא נספר לא
נספר לא נספר לא נספר לא נספר". הרעיון נספג לאיטו בתודעתי
המעונה, ודמעותי נקלשו בהדרגה, נפילתי הכאובה לאדמה חדלה אט
אט. ההשלמה הכואבת שבאה בעקבות האבל מצאה לה מקום בלבי. ידעתי
כי זו הדרך היחידה. רבים אינם כמו אחד. אני כפרט אינני סכומם
של חלקי הזעירים. קבוצת אנוש אינה סכומם של פרטיה. לא אוכל
להסתמך על האורגניזם הקבוצתי האנושי בהמשך. אבל עובדת הידיעה
עדיין לא מפחיתה את הכאב.
ניערתי את הדשא מבגדי, וקמתי ללכת הביתה, תודעתי חובקת את כדור
העננים הנפלא, וישות רעילה וכואבת אחת. הבדידות היתה מנת חלקי
קודם לכן, ואף לא ידעתי על כך. כעת ליוותה אותי בדרכי, בידיעת
זרותי המוחלטת כאחד שאין לו רבים. |