היום לא התחיל כמו יום שישי רגיל, הדבר הראשון שלא היה רגיל בו
הוא שקמתי אחרי שינה. בד"כ אני לא מספיק לישון בלילה שלפני יום
שישי. הסיבה שלא קמתי היא שהיתה לי בחינת מתכונת במתמטיקה ביום
שישי. עוד דבר שאינו רגיל מטבעו, ולכן יום שישי החל כיום בכלל
לא רגיל. אז כמובן שקמתי והלכתי לעשות את המבחן, הרי לא היתה
לי שום ברירה אלא לעשות אותו.
הבחינה הייתה קלה, אני חושב שהציון שלי יהיה 80, עוד נראה. אבל
מה עושים עכשיו? חוזרים הביתה?
עדיין מוקדם בבוקר ולחזור לישון אני כבר לא רוצה, ככה זה, ברגע
שקמת קמת, כבר אין מה לעשות.
חשבתי לחזור הביתה לשמוע מוזיקה ולעשות משהו אבל הראש שלי היה
מעורפל, לא היה לי שום דבר מה לעשות.
החלטתי לנסוע, למה לא? עדיין מוקדם אפשר לנסוע לעיר גדולה
שנמצאת פה ליד, בסך הכל חצי שעה נסיעה באוטובוס. את המכונית
אבא לא ייתן לי, ואין לי כוח להתווכח עם הקשיש. ככה אני קורא
לו "הקשיש" הוא לא כל כך קשיש, זה כמו ביטוי חיבה כזה, נו
שיהיה.
אז בקיצור, הלכתי הביתה כדי לקחת את הארנק, כמובן שהוא היה
מרוקן כמעט לגמרי, הרי שבוע לפני זה נסעתי עם חברים לים,
והייתי צריך למלא את המיכל ועוד כלל ההוצאות אז הכל הלך. עכשיו
אני אצטרך ללכת לבנק.
אז הלכתי לבנק ומשכתי איזה שלוש מאות שקל, אני מקווה שעוד ישאר
לי מזה. חשבתי לעצמי אם להזמין עוד מישהו לנסוע איתי, אבל לא
יכלתי לחשוב על מישהו שבא לי לנסוע איתו, ובלאו הכי רוב החברים
שלי במבחן או שעדיין לא הגיעו הביתה ולי אין כוח לחכות להם.
אז משכתי כסף והלכתי לתחנת האוטובוס כדי לחכות לאוטובוס. רבע
שעה ישבתי שם כמו רבע עוף והתבשלתי אבל בסוף הוא הגיע ועליתי
ראשון. ישבתי לי מאחורה בנוחות. לצערי יש הרבה אנשים ביום שיש
שמחליטים להשתמש באוטובוסים אז ישב לידי איזה חייל אנטיפטי.
הוא נראה לי מסטול. אני מקווה שהוא לא נוחר. ומה עשיתי אז? אה
כן, כל הזמן רק ישבתי ובהיתי מחוץ לחלון  וחשבתי לעצמי כמה
שיום השישי הזה לא נורמלי. בד"כ אני יושן בשעה הזאת.
חשבתי גם על בנות, והגעתי למסקנה שתשעים אחוז מכל יום נתון אני
רק חושב על בנות. כמו למשל על החיילת ההיא שיושבת במושב
המקביל. בלונדיניות, שחומות, נמוכות ורזות. העיקר בשבילי שיהיו
בנות.
הנה הגענו, לאן עכשיו? בטח הייתי צריך לחשוב על זה בדרך במקום
לחשוב על בנות. טוב נו עכשיו מאוחר, אולי אני אלך לקניון לאכול
משהו? רעיון טוב. בד"כ בימי שישי אני אוכל שווארמה. אבל אם כבר
אני פה אז אולי נאכל משהו אחר. אבל בסוף אכלתי שווארמה. מזכיר
לי את המשפט ההוא "אולד הביטס הארד טו  ברייק". מזכיר לי שפעם
היה לי הרגל לבעוט באבנים בזמן שאני הולך. אבל הנה את ההרגל
הזה הפסקתי מזמן, טוב כנראה שלא כל המשפטים המפורסמים ההם
נכונים.
החלטתי לטייל בקניון, הלכתי וראיתי, הלכתי וראיתי. ואז "ראיתי"
ומה ראיתי? ראיתי אותה. היא ה"אחת"
כמו שאומרים תמיד בסרטים. ומה היא עשתה? סתם עמדה שם יפה כמו
שהיא והסתכלה על נעליים בחלון ראווה. היא הייתה שחומה, ושיער
שחור ארוך וקצת מתולתל, והיו לה מין פנים מתוקות כאלה.
"שלום" אמרתי לה. "שלום" היא ענתה לי בתמיהה עם חיוך מקסים
כזה. ראיתי לה את כל השיניים הלבנות, וואו איזה חיוך ממיס לב.
"איך קוראים לך?" שאלתי אותה. "קוראים לי לילך, איך קוראים לך?
אתה מכיר אותי מאיזשהו מקום?". היא אמרה משהו? לא הקשבתי אחרי
הקטע ההוא של ה "לילך".
"מה את עושה הערב לילך?" שאלתי אותה, חשבתי אולי כבר בערב
יסכים להביא לי את המכונית. היא לא ענתה לי היא רק הנהנה
במבוכה והביטה מאחורי גבי.
"היי אתה! מה אתה רוצה מחברה שלי?" ניגש אלי איזה מרוקאי שחום
כמו חברה שלו. "תשמע אחי, נדמה לי שאני מאוהב בה. אז תצטרך
לוותר". השבתי לו. איך היא חייכה לילך שאמרתי את זה, הסתובבתי
אליה והופנטתי על ידי חיוכה. לפתע מישהו תפס לי את הראש
מאחורה, כנראה המרוקאי, הוא תפס לי את הראש ואז הטיח אותו
בעמוד בטון שפשוט עמד לו שם באותו רגע. הבטתי בעמוד אבל לא
ראיתי אותו, ראיתי רק שחור. שחור ושחור ושחור, וחשבתי לעצמי מה
הולך פה לעזאזל. לקחתי צעד אחורה. זה היה מוזר, ואז נשכבתי על
הרצפה מרוח כולי, כמו ששרון סטון נשכבה בסרט ההוא כל הזמן על
הרצפה. "לעזאזל" חשבתי לעצמי. "מה קורה פה?" מישהו עזר לי
להתרומם ועכשיו היתה לי בלוטה ענקית במצח, אדומה כזאת ובולטת.
ניסיתי לחשוב איך היא הגיעה לשם ואז הגעתי למסקנה שבטח שוב
פינטזתי על מישהי ולא שמתי לב לעמוד התמים שעמד לו שם.
הלכתי לטלפון ציבורי כדי להתקשר לחבר שלי יוני. "הלו יוני מה
קורה?" שאלתי אותו. "אחלה מה המצב? איך היה המבחן?" הוא השיב
לי. "אתה לא תאמין מה קרה לי! נתקעתי בעמוד!" סיפרתי לו
בהתלהבות את קורותי. "יש לך עמוד בבית?" הוא שאל אותי בתמימות,
יש אנשים שפשוט לא מבינים שום כלום מהחיים שלהם. "אני לא בבית
בכלל!, אני בקניון בעיר אחרת". השבתי לו. "כן, למה?" הוא שאל
אותי. טוב נמאס לי מהשאלות שלו. "לא משנה, אני זז ביי". ניתקתי
לו והלכתי, לא חיכיתי אפילו שהוא יגיד ביי. אמרתי לכם שזה לא
יום שישי רגיל.
המשכתי לי ללכת ואז ראיתי את האולם משחקי וידאו, בדקתי את מלאי
השקלים שלי ונכנסתי כולי בכוננות אקשן לקראת המכונת כדורסל
שהיתה שם. "הממממ" חשבתי לעצמי, מעניין אם אני אשבור את השיא
שלי היום. הכנסתי את השקל למכונה והתחלתי לזרוק את הכדורים אחד
אחד לחישוק, ולא פיספסתי אף אחד מהם. רק בסוף היה לי איזה קטע
שהם לא רצו להיכנס יותר. לא שברתי את השיא, אבל הייתי במרחק 10
נקודות ממנו. שפשפתי את הבלוטה שעל המצח שלי לפני המשחק הבא
ולפתע איזה ערס, למרבה ההפתעה גם הוא מרוקאי, דחף אותי מאחורה.
הסתובבתי, לרגע הסתנוורתי מכל השרשרים שביצבצו מבין השיערות
שעל החזה שלו ושאלתי אותו מה הוא רוצה. "אתה שיחקת, עכשיו זוז"
הוא אמר בתקיפות. "אבל אני רוצה עוד משחק" השבתי לו, ואז הוא
הסתכל עלי במבט רצחני כזה שהעיניים שלו נהיו אדומות כאלו.
התחלתי לפחד. "רגע, רגע. אתה יודע לשחק טוב?" שאלתי אותו. "בטח
שאני יודע לשחק טוב, יא חתיכת חרא" לא הבנתי בכלל מה כל
העוינות הזאת. "אז בוא נשחק משחק אחד, ומי שעושה יותר נקודות
יכול להשאר לשחק" הצעתי לערס. "יאללה בסדר, אבל אני ראשון" הוא
הסכים הערס, אני בטוח יקרע לו את הצורה. הוא הכניס שקל והתחיל
לזרוק, בסוף הוא קלע רק חצי ממה שאני קלעתי במשחק הקודם. "נראה
אותך עובר את זה יא מניאק" הוא אמר לי הערס, הוא לא יודע מה
מחכה לו. ניגשתי למכונה, הכנסתי שקל, זרקתי כמו שבחיים שלי לא
זרקתי, ואפילו את השיא שלי שברתי בעשר נקודות. "עכשיו עוף"
אמרתי לו. הוא הביט בי "ששי, אושרי!" הוא קרא לעוד שני ערסים
שעמדו ליד מכונה אחרת. "הבן-זונה הקטן הזה אמר לי עוף, שמעתם
את זה?" הוא אמר להם שהם באו. "מצטער לא התכוונתי לפגוע" אמרתי
לו. הם התחילו לצחוק. "בוא איתנו רגע" ביקשו ממני. בעצם  הם לא
ביקשו כי הם דחפו אותי החוצה. הם לקחו אותי מחוץ לקניון מאחורה
איפה שאין אף אחד, ואז הם התחילו להרביץ לי. הערס הראשון נתן
לי אגרוף בבטן ושהתקפלתי השניים האחרים בעטו בי והכניסו לי
מרפקים. "תלמד את הלקח שלך יא בן-זונה" הם אמרו לי, לקחו לי את
הארנק והלכו.
"כוס אמק" אמרתי לעצמי. ידעתי שזה לא יהיה יום שישי רגיל. דשתי
בכאבים לעבר טלפון ציבורי ותוך כדי שפשפתי כמה בלוטות שהופיעו
משום מה בכל מיני מקומות. וכל הדרך לא יכלתי להפסיק לחשוב על
החיוך של השחרחורת ההיא לילך. כשהגעתי התקשרתי לקשיש שיבוא
לאסוף אותי.