אחרי שהוא זרק אותה, היא הלכה לאיזו מסעדה שכונתית, גרועה כזו
,שהתפריט שלה היה מוכתם בשרידי המנות שהזמינו כל הנזרקות
לפניה.
היא הזמינה אספרסו קצר ועוגת שוקולד, היא אף פעם לא אהבה
שוקלד,מעין זיכרון ילדון שנשמר בה, על איזו מסיבת יומולדת
ומשהו מטושטש על שמלה לבנה וכתמים שחורים עליה, ואחר כך את
צעקות אמה וצחקוקי כל האורחים החשובים מהעבודה של אבא.
היא התנערה מעט כדי לחשוב על הסבל העכשווי, אחרי הכל היא כבר
לא ילדה בת שש, ועוגות שוקולד הם לא בעייתה העיקרית בחיים.
כבר נמאס לה לשמוע את הדודות שלה מצחקקות כל פעם אחרי שהם היו
שואלות אותה, כאילו סתם בצחוק, אם החתן כבר בדרך, היא הייתה
מעלה חיוך רפה על שפתיה,וכשהיתה מסתובבת מהם הייתה מגלגלת את
עיניה, אולי כדי שאלוהים ידע שהיא לא צוחקת מדברים מטומטמים
כאלה, ושהיא בעצם נורא מתוחכמת וחכמה.
לא תמיד היא הייתה בטוחה בזה, לפעמים היא חשבה שהיא מאוד יפה
ומוצלחת-בימים טובים בכל אופן, בעצם הם היו צריכים להיות טובים
מאוד כדי שהיא תחשוב ככה, בשאר הימים היא הייתה קמה וגוררת את
עצמה מחדר הילדות שלה, עדיין צבוע בורוד מזעזע שרצתה להחליף כל
כך הרבה פעמים, היא אספה את שערה החום-הסתמי משהו-לתוך גומייה
שחורה מהוהה ,שופכת על עצמה איזה בגד שראה ימים טובים יותר
ויוצאת בלי להעיף על עצמה מבט נוסף, משפילה את מבטה וסופרת את
מספר הבלטות עד שהיא מגיעה אליו.
מכאן היא מתעשתת מעט, מפזרת את שערה באקט גנדרני, זוקפת את
ראשה, ומיישרת את הטרנינג האפור שלה, היא דופקת בדלת ומסובבת
את ראשה רגע לפני שהיא שומעת את המפתח מסתובב בדלת-שתראה כאילו
לא איכפת לה כל כך.
הוא פותח לה את הדלת בחיוך עייף, תמיד אמר לה שיש לה עיתוי ממש
לא טוב, והיא המשיכה לבוא באותה שעה בבוקר ,שותה איתו קפה, ואז
הוא מזרז אותה לכיוון היציאה כי "אני חייב להגיע לעבודה
מוקדם"
והיא הייתה יוצאת בראש רפוי ודיבור מתנצל ,ששוב הפריעה לו.
היא השאירה לו לפחות שבע הודעות בכל יום, הוא לא החזיר לה
צלצול אפילו פעם אחת.
הם היו נפגשים שהיה לו משעמם ,אז הוא היה מתקשר אליה ואומר שאם
בא לה לקפוץ שתבוא-היא תמיד באה.
עכשיו הכל נגמר.
הוא אמר לה שהוא לא רוצה לראות אותה יותר.
היא קיבלה את זה יפה יחסית -הידקה את הגומייה לראשה ויצאה
מביתו בזריקת איזשהו משפט לא הגיוני לחלל האוויר.
עכשיו היא לגמרי לבד בעולם.
לא היו לה חברות ,והוא היה האדם היחיד שאייתו היה לה איזשהו
קשר.
המלצר הביא לה את העוגה ,שכבות שוקלד מריר עם שוקלד חלב,
וציפוי שוקולד מעל ,היא גירדה מעט מהציפוי עם המזלג והכניסה
מהר לפה, כאילו פחדה ששוב תכתים את שמלת יום-ההולדת הלבנה ,היא
שתתה את הקפה בשלוק וחצי, ואז שמה לב שכבר הלך חצי היום, וערב
בחוץ ,הדבר הראשון עליו יכלה לחשוב זה להתקשר אליו, לרוץ
לטלפון הציבורי הראשון שתראה ולטלפן אליו, אבל אז נזכרה שבעצם,
בעצם, היא כבר לא יכולה ,אמנם שום דבר לא חדש, גם עד עכשיו לא
אהב אותה-"אני לא אולי לא יפה במיוחד ,כזה קישוט שאפשר להציג
לראווה, אבל אני חכמה"-ניחמה את עצמה-זה עבד קצת.
היא חזרה הביתה לחדר הורוד והמבחיל ,זרקה את האולסטאר
המשופשפות על השטיח ונשכבה על המיטה .
.משהו הטריד את מנוחתה ,היא לא יכלה להגדיר מה בדיוק.
לבסוף היא הלכה למחסן ,וחיטטה שעה ארוכה כדי למצוא משהו לא
ברור, בסוף מצאה ,והרימה מתוך הארגז שמלת מלמלה לבנה, שכתמים
שחורים דהויים נראו עליה.
היא הסתכלה כמה דקות על השמלה לפתע הפילה אותה על הרצפה
רצה לחדרה, פתחה איזה קופסא של גואש שמצאה ושפכה אותה על
הקירות הוורודים, שעכשיו היו מוכתמים בכתמי לבן.
היא החליפה את בגדיה לשמלה שחורה ארוכה, ששובל של בד שחור נגרר
מאחוריה, היא ספרה את עמודי החשמל, ואז היא כבר ידעה שהגיעה
היא פתחה את הדלת ,שלא הייתה נעולה כלל, ונכנסה
הוא הביט בה בתמיהה ,היא שפכה עליו את צבע הגואש וסימנה לו
שישתוק, הוא לא הוציא מילה-בגללה או מתוך הלם.
היא יצאה שהיא זורקת לכיוונו את הקופסא הריקה של צבע הגואש
,הוא הסתכל עליה כשיצאה כשהוא ממלמל איזה משהו לא מובן
לכיוונה.
היא שרפה את החדר שלה ,הבעירה אותו, והסתכלה בו בוער בהתלהבות
של ילדה בת שש , ובתוכו איזה גוש לבן ,שהיה כבר כמעט אפור
לחלוטין ,בוער בלהבות אחרונות של חורבן.