רק בארבע את תחזרי הביתה אחרי שיעור מגמה ואת תיפלי למיטה
רצוצה ותשושה, בשבע את תתעוררי ובאותם בגדים שלבשת כל היום את
תשבי לאכול ארוחת ערב משפחתית עם אלה שאת מתביישת לקרוא להם
אבא, אמא, אח, אחות. אתם תתחילו להתווכח על פוליטיקה ועל
הפלשתינאים והשטחים ואחותך הימנית תגיד במילים נורא מסוגננות
שמגיע לערבים למות או להירקב רחוק מפה, את כמובן תתרתחי עליה
ותגידי את דעתך, אבא ואח שלך יגידו לך בעדינות לשתוק כי את
קטנה ולא מבינה יותר מידי, ואת לא תשתקי. אחרי כמה זמן הם כבר
יחליטו שהרסת את הארוחה ויצעקו עלייך לקום מהשולחן. את תנסי
שלא, אבל תתחילי לבכות ואבא שלך יחקה אותך כמו תמיד, מה שיגרום
לך להישברות טוטלית.
את תרוצי לחדר שלך ותבכי עד שלא תזכרי על מה את בוכה, את
תיכנסי למקלחת ותישארי שם עד שגם השמפו וגם הכאב ישטפו ממך
הלאה לביוב איפה שנמצא כל מה שהוא בגדר גועל-נפש.
את תצאי ותישארי המון זמן, שכובה על המיטה בחלוק הלבן החדש
שלך.
שעה אחר כך את כבר תהיי לבושה, את לא תלבשי מה שאת באמת רוצה
ללבוש כי הבגדים שאת באמת אוהבת כבר לא נראים עלייך משהו, את
תתאפרי קצת ותגיעי למסקנה שאת יפה.
אמא תסיע אותך ובדרך היא תדבר איתך על איך הרסת את הארוחה, ואת
תגבירי את הרדיו, את תגיעי ותתנשקי ותתחבקי עם המון אנשים שאת
מכירה אבל לא באמת. את תנסי לספר להם שכואב לך אבל זה לא כל כך
יתאים כי הם מדברים על סקס, סמים ורוקנרול. את תתחילי לשתות
ותשכחי להפסיק ואת תזדייני עם רועי הידיד של רינת, כי הוא יבקש
ממש יפה.
הוא יגמור ואת לא, את תרימי את המכנסיים, הוא יבקש את הטלפון
שלך ואת תחייכי חיוך קר ותשאלי אותו בשביל מה, כי את באמת לא
תיראי את הטעם שבלהמשיך בקשר החסר עתיד/סיכוי הזה.
מתישהו לקראת בוקר אנשים יתחילו להתפזר ורק את תישארי לעזור
להילה לסדר.
אתן תכינו קפה ותעלו לגג ותסתכלו על הזריחה. אתן תדברו על רועי
ועל הדר החבר שלה, על זיונים וסמים ואלכוהול ועל ברי סחרוף ועל
פחדים ושירים חדשים שכתבת, בערך אז היא תגיד לך שהיא ממש מקנאה
בך שאת מסוגלת להיות כל כך מאושרת כל הזמן, את תחייכי ותגידי
שאת חייבת לחזור הביתה.
את תלכי את הדרך הממש ארוכה עד הבית, ברגל וישר תיכנסי לחדר
שלך.
בעשר בלילה הטלפון יצלצל ואת תשמעי מעבר לקו את אבא שלך אומר
שאת לא נמצאת ושעוד לא חזרת.
את תעצרי את הנשימה, תנתקי בשקט ותחפשי בטירוף אחרי המצית
הסגולה שלך, את תדליקי אותה לכמה זמן ואז תצמידי אותה ליד שלך
ממש חזק לכמה דקות עד שתרגישי שנשארה כוויה וחוזר חלילה.
את תירדמי מסתכלת על הצלקות החדשות שלך ותחייכי כי לדעתך הן
ממש יפות.
באותו זמן אני אשב מול הטלפון, אהסס ואתהה אם את יודעת כמה
איכפת לי ממך וכמה חשוב לי לשמוע שכואב לך, אני כמעט בטוח שאת
יודעת שאני אוהב אותך אבל את בטח חושבת; אהבה מה כבר זה שווה?