רוי לא האמין לבוקר שהיה לו, נדמה היה כאילו הבוקר הזה הוא
מכסת הסבל וכיפור החטאים שלו-עד סוף חייו. הלילה שקדם לאותו
בוקר היה מסויט , חלומות זוועה על פצצות תופת המונחות בתא
המטען של המונית האהובה שלו, לא נתנו לו מנוח.

כבר חמש עשרה שנה שהוא והמונית שלו "ג'ני" חיים יחד "היא הבית
השני שלי" הוא היה מתלוצץ באוזני מכרים, שנדהמו לשמוע שרוי
עובד למחייתו כנהג מונית.
הדבר אכן היה מפתיע, לרוי הייתה חזות כריזמטית ביותר, לא
מרושלת ועממית כשל שאר נהגי המוניות בהם נהוג להיתקל, תמיד היה
לבוש בקפידה, מסורק, ומגולח ובשנים האחרונות אף התחיל לעסוק
בכושר וגזרתו השתנתה פלאים, גילו, 35 לא התאים לו כלל.
הוא היה בחור חריף ובעל מוח מבריק ביותר, אבל הוא אהב את
הפשטות שבלהיות נהג מונית.
"נוח לי, הנהיגה מרגיעה אותי, המחיר טוב, אנשים בעזרתי מגיעים
למקומות ואירועים חשובים." היה מסביר לשואלים (ורבים
מבעלי-ההון  שהיה פוגש בטקסים שאשתו ארגנה היו שואלים) "מה עוד
יכול אדם לבקש?" נהג לשאול ולחייך חיוך מקסים ולבן.

ביום שקדם לאותו לילה אשתו, וורד נסעה לסמינר בירושלים מטעם
החברה, לא היה אוכל במקרר ולא היו מים חמים. גם החשמל הפסיק
לחצי שעה, שבה הספיק רוי להיחתך ברגלו.
הוא התארגן בזריזות, יצא מהבית וירד במורד המדרגות "ג'ני"
חיכתה לו, מוכנה להתחיל יום חדש.
היום היה מזוויע כמעט כמו הבוקר שקדם לו, הנוסעים ניג'סו,
המונה נדפק, שיגעו אותו בקשר, ומה לא. "גם חלב אין" הזכיר
לעצמו ביאוש בדרכו לנסיעה האחרונה של אותו יום.
כעשרים וחמש דקות מייגעות חנה רוי בשכונה החשוכה, וחיכה. לבסוף
וויתר מיואש, הוא התניע ונסע ברברס. לפתע רעש ופגיעה באחורי
המכונית זעזעו את רוי ואת "ג'ני" הזקנה, רוי התעשת, בלם ורץ
לבדוק מה קרה. ליד המונית שכבה לה בחורה, ערה לגמרי וגנחה
בכאב, רוי התמלא אשמה וייסורים, הוא הרים אותה בזהירות והשכיב
אותה במושב האחורי, הוא התחיל לנסוע לעבר בית-החולים הקרוב, לו
היה פחות מפוחד ומבולבל היה וודאי מתקשר ומזמין אמבולנס, אבל
חוש ההגיון היה ממנו והלאה.
עוד עשרים דקות והוא שם ומאחור הבחורה מתרוממת לישיבה "את
בסדר?" שואל רוי בדאגה "אני בסדר" היא לוחשת ומשפשפת את החבורה
בראשה "אל תדאגי אני אקח אותך לבית-חולים ויטפלו בך." הוא מנסה
להרגיע אותה, ובעיקר את עצמו "לא" הילדה צורחת. רוי נבהל ועוצר
"אבל חייבים, את צריכה שיטפלו בך" הוא מנסה לשכנע "לא, אני לא
הולכת לשם, ואם תיקח אותי לשם אני אברח." רוי לא מבין וגם לא
שואל, הם יושבים בשקט במונית מספר רגעים "טוב" הוא לוחש ומחייך
אליה "אני אקח אותך הביתה, איפה את גרה?" הילדה תולה בו מבט
מודגש בשחור. "זה אינו מבט של ילדה רגילה" חושב רוי לעצמו.
"אני..." היא משפילה מבט "לי אין בית, אין לי לאן ללכת, תוריד
אותי פה, זה בסדר." הלב של רוי פועם "מה פתאום, את, את תנוחי
אצלי הלילה ומחר ניראה." הילדה מנסה למחות בטענה שאינה רוצה
להטריח אותו, אבל רוי מתעקש, הוא זורק משהו בקשר ומתחיל לנסוע
"תודה" לוחשת הילדה ומחייכת לעברו חיוך מקסים  שמזכיר לו את
אחותו גלי. הוא נעצב לרגע, נזכר ביום שבו נודע להם שהיא נהרגה
בפיגוע ירי בהתנחלות בה גרה, הוא מעולם לא סלח לה על שחזרה
בתשובה והלכה לגור עם האחיינים הקטנים שלו במקום ההוא.

והילדה, הילדה יפה כמעט כמוה, תמיד רצה בת אבל אישתו הייתה אשת
עסקים ממולחת, היא לא יכלה לשאת בעול של הריון וגם לא חשקה
בילדים באופן מיוחד.

בשתים עשרה בלילה הסתובב המפתח בבית משפחת נוימן ולבית נכנסו
רוי והילדה מאחוריו.
"שבי" הוא מצביע על הספה הכחולה "את רעבה, צמאה?" הילדה מהנהנת
בביישנות, ורוי מחייך. מהמטבח הוא מביט בה "באור" הוא מהרהר
"היא ניראת בוגרת יותר."
הוא חוזר לסלון עם מגש. בצלחת שניצל עוף ואורז ברוטב. וגם כוס
קולה גבוהה. "בבקשה" הוא לוחש ומניח את המגש על השולחן, היא
מחייכת ושוב משהו צובט בו בפנים. היא מביטה בו "תאכלי" הוא
מחווה בידו לעבר המגש "האוכל יתקרר" הילדה מחייכת שוב ומתחילה
לאכול מן הצלחת ברעבתנות. רוי מדליק את הטלוויזיה ומזפזפ בין
הערוצים "אני אוהבת "חברים"" היא אומרת כשהוא עובר על פני ערוץ
3 "כבר הרבה זמן לא ראיתי, אתה יודע..." הוא חוזר לערוץ המבוקש
"גם לי לא יצא, אבל אני אוהב מאוד." הוא אמר מתמקם בכורסא "איך
קוראים לך בכלל?" היא צוחקת ולוגמת מהקולה הצוננת שהגיש לה.
"רוי" הוא מביט בה, "טלי" היא אומרת ומסיימת את השתייה.
"אז?" הוא מחייך לאחר מספר דקות "טלי, איך זה שאין לך בית?"
טלי מתכווצת מעט בין כריות הספה "אני מצטער, לא התכוונתי
לחטט." הוא מרים את המגש וסוחב אותו לכיור "טיפש, חסר התחשבות
שכמותך." הוא נוזף בעצמו.
רוי חוזר ומתיישב והם צופים בדרמה משמימה  "ברחתי" היא אומרת
לפתע לאחר מספר דקות שנראות לרוי כמו נצח. "מה?" הוא מתעורר
"ברחתי מהבית כש... ביומולדת 16 שלי לפני שבועיים, בגלל זה..."
היא מסבירה, והוא מתאפק על הסקרנות, אם היא תרצה היא תספר לו.
"הבעל של אמא הוא..." היא מתכווצת עוד בתוך מעיל הצמר השחור
שלה ומשתתקת "אתה יודע, והיא כנועה מולו ממש כמו סמרטוט." רוי
לא צריך לדובב אותה היא חיכתה וכמהה לשיחה ממשית בדיוק כמוהו
והיא ממשיכה. היא מספרת והוא מקשיב, מוקסם, לבסוף גם הוא נפתח
בפניה הוא מספר לה על וורד ועל העבודה, והיא שואלת אותו על
ילדים, הוא מספר לה על הבת שהוא תמיד רצה, הוא מספר לה על
הסיוטים של אתמול בלילה ועל גלי שנהרגה בפיגוע ירי לפני שנה.
"טוב" הוא מתרומם כשהיא מסיימת לספר לו על מגמת התאטרון בה היא
למדה "אני אלך להביא מצעים, תישני את בחדר שינה, אני אישן פה
על הספה." הוא נעלם בין הצללים וחוזר עם ערמה של סדינים בידיו
"לא נעים לי לקחת לך את המיטה." היא צוחקת את הצחוק הנהדר שהוא
זכה לשמוע כבר כמה פעמים בשיחה שניהלו. הוא נותן בה מבט שאומר
"מה פתאום, ניראה לך?".
הוא מוביל אותה לתוך חדר השינה שלו ושל וורד ונותן לה טי-שירט
גדולה לישון בה. "לילה טוב" הוא מחייך אליה "אני פה ליד,
בסלון, ואל תהססי להעיר אותי, לא משנה מה", היא מחייכת בחזרה,
כתודה.

רוי עייף והוא נירדם במהרה. הוא מתעורר לצליל לחישתה של טלי
"רוי, רווווייי" הוא מתעורר והיא רכונה על ברכיה לידו. היא
מחייכת ונושקת לו על שפתיו נשיקה לוהטת בטעם תות וסוכריות
ווניל ודובדבן. והוא מתמכר לטעם שלה. "לילה טוב" היא לוחשת
ורצה מצחקקת לחדר השינה. רוי חוזר לישון, אינו בטוח אם הוא ער
או חולם.

בשש בבוקר הוא מקיץ משנתו. היא לא שם, הוא בודק במקלחת, אבל
היא לא נמצאת, נעלמה.

רוי חש במועקה המציפה את ליבו, הוא נכנס למקלחת ומתארגן.
"ג'ני" מחכה לו במורד המדרגות, כמו בכל בוקר. והוא נכנס
באי-חשק, חושב עליה, מאוכזב.
הקשר מצפצף, והוא לא עונה, משהו אוחז בו וקובע את נתיב
הנסיעה.
רחוב "שועלי שמשון" קורא רוי את שם הרחוב בו פגש את טלי אתמול
ומצטחק, "אני באתי לרחוב הלא נכון אתמול, זה חייב להיות גורל"
הוא פונה לתוך הסמטה בהתרגשות. והתקווה מחלחלת בעורקיו, לא
איכפת לו שהיום וורד חוזרת, לא איכפת לו מצביקה שמציק לו בקשר,
כלום לא חשוב עכשיו, רק היא.
מרחוק הוא רואה אותה כפופה בין שתי מכוניות חונות ולבו מפרפר
בקרבו, הוא רואה את המכונית הסמוכה נוסעת אחורה. "בום" הוא
שומע את הקרש פוגע בלוחית הרישוי. טלי זורקת את הקרש הצידה
ונשכבת במהירות מאחורי הסובארו הכסופה.
הנהג המבוהל יוצא החוצה, והיא מתחילה להתפתל, מכאבים. אבל זה
כלום לעומת איך שרוי מתפתל בכיסאו.