בט"ו-בשבט תלה ארציאלי עץ חי, שלם, על ענפיו ושורשיו, והעץ
היה גוסס לאט,  ומתייבש לעיני האנשים. תחילה עורר העניין תמיהה
והיו כאלה שפקפקו בשפיותו של ארציאלי. משעברו ימים, השיר העץ
עלים יבשים, ונותרו שרביטי ענפים משחירים.
ואז הצטבר הזעם.
 כל יום, בשעות בין הערביים, התקבצו כל אלה שסיימו את מלאכת
יומם, ועמדו בקבוצה קטנה, מתבוננים אל החבל המשתלשל
ממגדל-המים, ובקצהו מתנדנד העץ.
מיכאלי אמר במבטא האמריקאי שלו, שהיקף הגזע אינו עולה על "שני
רגל". נפתלי הביע דעתו כי אין זה סתם קשר, אלא "עניבת
תליינים".
פסיה, שעברה רבות בחייה, התלוננה על הזיכרונות שהתמונה מעלה
בזיכרונה, ונורית, שלומדת אומנות, הסבירה שהעץ התלוי אינו אלא:
"מיצג-חזותי המביע את דעתו הנחרצת של ארציאלי על סדרי העולם,
באופן ויזואלי".
ובוריס, הרוסי מהקראוונים, אמר ששם, בארץ מולדתו, היו עושים
להיפך: במקום לתלות את העץ, היו תולים את ארציאלי עליו.
 בערב היו הצעירים באים ויושבים מול העץ, על גרוטאת הטרקטור
המונחת שם עוד משנות השישים. אחרי זמן, כשרוח הערב הייתה
מייבשת את גרונם, היו שולחים את הילד של זוסמן להביא
פחיות-משקה מהמינימרקט. הם אימצו לעצמם את הנוהג לעשות קווץ'
לפחיות המשקה, כפי שראו באיזה סרט בעיר. עם הימים הצטברה ערמת
פחיות מעוכות, תחת העץ.
ארציאלי לא ביקר כאן. הוא היה צופה ממרפסת ביתו, מרחוק,
בהתקהלות היומית ליד העץ התלוי. לאחר העבודה, היה יושב בכורסת
הקש, רגליו על המעקה, סיגריה בפיו, והוא מקלל ללא הפסק.
שלומית, המכורה לספרי פסיכולוגיה, באה אל ארציאלי במטרה לפענח
את האירוע: "למה תלית את העץ עם השורשים כלפי מעלה? יש לזה
איזו משמעות?"
ארציאלי אמר לה שתלך קיבינמאט, והדליק סיגריה חדשה.
 עכשיו, אם נרצה לסכם את הדברים, במה שנקרא: "תמונת מצב",
נוכל לומר כי, במושב כלשהו, במרכז הארץ, התרחש אירוע בלתי
שגרתי שהסעיר את תושבי המקום, אף כי לכאורה אין עילה לסערה.
שהרי, מהו שאירע?  אדם הכין חבל תלייה (ועשה זאת בדקדקנות
רבה), ובחבל זה תלה עץ שלם, על מגדל-המים. שורשיו למעלה וצמרתו
מטה. ויש להדגיש כי לא נגרמו צער, עגמת-נפש או נזק, לאיש מחברי
המושב. ובכל זאת, אי-השקט הצטבר והפך לזעם. כאילו יש בה,
בתליית העץ, משום אקט של תליינות או הוצאה להורג ממש.
עתה, לאחר שיש בידינו סיכום ביניים, נשוב אל המושב הסוער.
התפלגו האנשים לקבוצות. כל אחת לפי עיסוקה: החברים המחזיקים
לול של מטילות או פטימים, הצטרפו לרפתנים. אלה ואלה אין להם
עניין בעצים וצמחים, אלא בתערובת ותחמיץ.    
הצעירים, שהם קבוצה בפני עצמה, אף להם לא היה עניין רב
במתרחש, והם ראו בו מעין בידור. ותגובתם למעשה הייתה בהרחבה
וגידול של ערמת פחיות-המשקה ליד מגדל-המים.
והיה מי מהם שנטל פח זפת נוזלית ויצק על הערימה, וזו קיבלה
תבנית של פסל סביבתי.
ומי נותר לנו? אנשי המטע והפלחה וכן הנשים בראשות פסיה.
הראשונים ראו בתליית העץ הוצאה להורג של דבר חי. ואילו לפסיה
וחברותיה היה עניין לעסוק בו.
ומה בנוגע לארציאלי? ובכן, ארציאלי יצא מן הכלל, כאילו גזר על
עצמו נידוי מרצון.
"לשבת ככה, עם הרגליים למעלה, מול העץ הגוסס, זה לא אנושי!",
אמרה פסיה.
 ובסוף, לילה אחד העז מישהו, מן הצעירים, לשחרר את החבל. העץ
הכבד נפל ברעש של ענפים יבשים נשברים. והצעירים מחאו כפיים
והריעו. ואנשים החלו להתאסף סביב. ועוד ועוד באו. תחילה
הרפתנים, ששנתם קלה. ואחר כך הלולנים, ולבסוף כל חברי המושב.
והילדים התעוררו בבכי ובאו לבושים בפיז'מות ויחפים. הקהל כולו
עמד בחצי גורן סביב גווית העץ, באור הקלוש של המנורה התלויה על
מגדל-המים. וכולם הביעו דעתם על רצח העץ. אחר כך הגיע  ארציאלי
ונשתררה שתיקה ופינו לו מעבר. ארציאלי הכניס סיגריה בין שפתיו,
הצית אותה בנחת, ואת הגפרור התיז באצבעותיו על הגוויה, אל תוך
צבר העלים היבשים. משנתלקחה להבה, נסוגו כולם לאחור והאהילו על
עיניהם.
ובבוקר, כשנותרו אודים עשנים וריח שרף חרוך, פנו לאיטם איש איש
לביתו.
ורק פסיה, שנשארה אחרונה, שאלה, ככה סתם, באוויר: "במי רצית
להתנקם?", וכשפנתה ללכת, נזכרה בדבר מה: "תגיד! זה לא העץ
שממנו נפל הילד שלך?"
"בט"ו בשבט היה בדיוק שנה שהוא נפטר", ענה ארציאלי בלחש.
 עכשיו, אם נרצה לערוך סיכום סופי, נראה כי בסך הכל מצא
ארציאלי אפיק בלתי מזיק להוציא בו את זעמו. וזהו בעצם הסיום
המתבקש.
 אבל, כמו שאומרים, מעשה שטן, הדברים אירעו אחרת: כולם פנו
לביתם. ורק הצעירים נותרו במקום. אחד מהם הטיל אל הגחלים
העוממים פחית-משקה סגורה, וזו התפוצצה בבום מחריש אוזניים. אחר
כך הציע מישהו לכבות את שארית המדורה באמצעות "כיבוי צופי",
וההצעה נתקבלה בתשואות, ולאחר מספר דקות נותר באוויר רק ריח
קלוש של אמוניה.
והיה גם משהו מיסטי, לא מובן: חתול ענק, אפור, הגיח מאי שם,
טפף בצעדים איטיים אל ערמת הרמץ, הרים רגלו כדרך הכלבים, והטיל
מימיו על שחור הגחלים, ובאותם צעדים מחושבים צעד אל תוך
החשיכה.
למחרת, כל מי שנכנס למזכירות ליכלך את הרצפה באפר שחור. לכן
התבקש בוריס, אחרי הצהריים, לנקות את סביבת מגדל-המים תמורת
מספר שקלים.
כשסיים, הלך אל המרפסת של ארציאלי. שניהם ישבו ועישנו בשקט.
כשהחשיך, קם בוריס ואמר: "סיפרו לי שגם אתה וגם הילד שלך
נולדתם בט"ו בשבט".
ארציאלי אמר: "את העץ הזה נטע אבא שלי כשנולדתי".