עצב נשקף מבעד לחלון, היום האפור עומד להפוך לעוד ערב של
שיממון, אותו העץ שלא משתנה עדיין עומד מול החלון חוסם כמעט
לגמרי את כל שדה הראיה, השלג מכסה את עדן החלון והגשם הופך
אותו לעיסת בוץ אפורה.
השעמום שוב הולך ומשתלט עלי, לא נשאר לי שום ספר שלא קראתי,
בטלוויזיה מראים שוב ושוב את אותו הזבל ורק הפרסומות משתנות
פעם בחודש וחצי למשהו חדש.
הירח מתחיל להראות, שולח אור לבן שמכסה את העץ והופך את השלג
שוב ללבן, רעש של מכונית חולפת, חולף ליד האוזן ונמוג כלאחר
יד, חוסר התנועה מכביד עלי כמו השלג על אדן החלון, הבדידות גם
היא לא תורמת הרבה ונמאס לי כבר לחשוב! הכוכבים יוצאים אחד
לאחד בשמים, לו רק ויכולתי לצאת ולהצטרף אליהם ולא להיות כבול
למקום הזה.
החושך יורד ומכסה את העיר וכל מה שנשאר לי לעשות הוא לשבת
ולהתבונן בעץ שנמצא מחוץ לחלון ולחשוב על בדידותי, קילוח דק של
גשם מתחיל לרדת מונוטוני ובלתי פוסק כלועג לי- זה היושב בתוך
הבית בלי לזוז לעומת קלות וחופש תנועתו, הזורמת והמתפזרת עם
כיוון הרוח, אך לו רק יכולתי לנוע כמו הרוח, לראות עולם, לשוטט
חופשי בלי הכבלים שמרתקים אותי למקומי וחוסמים את חופש התנועה
שלי ממני ומהעולם, לו רק יכולתי הייתי קם, ויוצא מבית כלאי
הנצחי, עוזב את הכל, בורח מכל אחריות והופך לרוח. הייתי  משוטט
אז חופשי בלי מחשבה, סתם משוטט בלי כלום, בלי גוף, בלי קירות,
בלי הכלא שאני כלוא בתוכו מחוסר ברירה, והרצון הזה לחופש הורג
אותי. הוא מכרסם בי גרוע יותר מאשר כל מחלה ממארת, הוא יושב חי
בתוך המוח ולא נותן לי מנוח, לו רק לא היה לי את הגוף הזה
שכובל אותי למקומי!
עצב נשקף מבעד לחלון, הלילה נסוג מפני השמש המתחילה בזריחתה,
וכל מה שנשאר לי הוא להניח את ראשי על הצוואר בתנוחה היותר
נוחה, ולהירדם, כבול בתוך הגוף הזה, הרובץ על כיסא גלגלים-
הכלא הנצחי.