אני בת ארבעים ואחת
ישנה עם לב קגנוב
שקניתי בקיי מארט לכבוד
וולנטיין.
גדול, לבן ורך, לב
אדום רקום על הגב
ואוזניים שחורות שמוטות
שאפשר להסתיר איתן
את האור ממנורת הלילה
של האיש הקורא.

לפניו היה דיוויד
קופרפילד, שערות קרם
ארוכות, שהפכו מדובללות
מלחות וממלח.
קדם לו לבן
הארמי, שהאפיר
מהאבק המצטבר
תחת המיטות.

לעיתים, כשאני מוצאת תנוחה
נוחה, ראשי על בטנו הרכה,
ראשו על כתפי,
הקימורים תואמים,
הוא סוגר את הספר
בדממה, מכבה את האור, מושך
את הלב השרוע ברפיון תחתי,
מה החיה הזו עושה פה
ביננו?