קיפלתי אוזן בספר השירה
בגלל אישה שכייחה את הליחה מגרונה
מטר אחד ממני. היא הציתה עוד סיגריה
מתגרה בניחרות הבוקר הזה.

כל החול הזה, על זהיבותו, היה
יותר מידי בשבילי. השמשיות הדהויות
הסתירו את פני האנשים, את פני
הים, שפעם דיבר אליי
כמו גבר אל גבר, סיפר לי
אודות נשים יפות, כאילו לא ידעתי
מה הוא חיפש למכור, או
מה חיפשתי לקנות. אולי היו אלה
הפרסומות על ראשן העייף של השמשיות, שהזכירו לי
סחר חליפין, ומדי פעם
גם דברים אחרים.

איני יודע מה היה בה, שמשך
את תשומת-ליבי. לא היה בה
יופי מיוחד, והיא לא נראתה אחת שעומדת
לגלות בפניי עולם חדש, ממש כמו
השירה המחורבנת שלי. ייתכן כי
מתוך כל האפשרויות ההגיוניות, הייתה זו
קירבתה המתמשכת, שהבליטה
את ריחוקי מגבעת הצדפים, עליה השתוללו
ילדים יחפים, אך יותר מכך
הייתי מוטרד מהשתלטות ההיגיון על החוף ומשקיעת
השמש השמנמנה
בכל כובדה
אל עומק בטנו התופחת של הים הזר.