פעם עוד יכולנו לטרוף את הפירנאות אדומות-הבטן, לחתור
תחת כיווצי עור הברווז, לבעוט ברגליים חשופות
בזפת הרותחת, להיות חלקלקים, מרושעים,
כרישים של בראשית.
כשנהגה לרדת החשיכה על החוף, היינו אוספים
את גז רעמות סוסוני-הים, מדגדגים
בבהונות הסרטנים המהדסים לקראתנו, נוהגים בסלחנות
עם שתיקת השוניות.
איני יודע אם אי-פעם עוד נצליח לחזור אל המים
באותה הנחישות, באותה הדרך בה שבים הדייגים
מקצות האצבעות פנימה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.