תבכה, תבכה, תבכה
(מסה פואטית על הזיקה בין האומנות לחיים - חלק א')

החיים הם לא כמו סרט או הצגה, נכון?
החיים הם ריאליזם לשמו. ריאליזם ותו לא.
וככה זה וזהו.
אין לנו פה מוסיקה ואין לנו זוויות צילום מרשימות, ולא בימוי
מקורי ולא, ולא ,ולא...
ואין סנטימנטליות.
אני בהחלט לא הייתי מגדיר את עצמי כבן אדם סנטימנטלי.
- וגם אתה לא, וגם את.
אני מדפדף בעיתון כל יום, ודברים מחרידים לא גורמים לי לבכות.
להיפך - הציניות מעלה חיוך על פניי. גם על פניך?
זה שאמא רצחה את הילדה שלה זה מצחיק?
אבל אני בכלל לא בוכה. להיפך, אני זורק איזו הערה סרקסטית. אבל
אם הכתבה הייתה מלווה במוסיקה עם כינורות, וצרחות של הילדה
ברקע, בטוח שהייתי בוכה. וגם אתה היית בוכה, ואת בכלל היית
עוצמת את העיניים מרוב זעזוע ולא היית יכולה להסתכל.

זה מנגנון הגנה פרמיטיבי.
 
אני בוכה הרבה מאומנות ומעט מהחיים עצמם. וכולנו ככה. כי שם זה
לא אמיתי - שם המנגנון לא פועל.
אז תלך עם אזניות כל היום, שישמיעו לך מוסיקה מרגשת. ובפעם
הבאה כשאת נכנסת הביתה, תעלי על השולחן כדי שתהיה לך זווית
ראיה משונה. וכשאתה מבקש בפעם הבאה מהמוכר סיגריות, אל תבקש
סתם - תשיר לו.
ואז, אני מבטיח לך, תבכה.
תבכה, תבכה, תבכה.
ואם אומרים שדמעות זה אמיתי אז מה זה אומר? שהחיים לא?
קודם לא הבנתי למה הכוונה כשאומרים שהחיים מחקים את האומנות.
ואם הייתי צריך לבחור בין סרקסטיות לקיטש אז בטוח שהייתי בוחר
להיות סרקסטי כמה שיותר.
עכשיו אני יכול להגיד לך שקיטש זה לא רע בכלל.

למה התכוון התכוון ניטשה כשהוא אמר "אסתטיות"? - לזה. לזה
שהחיים מחקים את האומנות.

ואני בוכה. בוכה מהחיים שאני רואה באומנות שאני רואה בחיים.
בוכה, בוכה, בוכה.
כנראה שלפני שהמציאו את המראה, הכל היה ממש אחרת. אולי יותר
טוב ואולי לא.
אבל עכשיו, בכל אופן, אתה חייב מראה, וגם אני. כולנו חייבים
מראה.
אז תעמוד מולה, תסתכל בתוך העיניים שלך, תשים אזניות, תשמע
כינורות, ותבכה.
תבכה, תבכה, תבכה.