סמי ההרדמה הקהו אותי, לא הייתי מסוגל לחשוב כמעט, הדבר האחרון
שאני זוכר הוא שנהגתי על האופנוע אתמול בלילה או שלשום בלילה.
"אלוהים איזה יום היום בכלל?". הרגשתי כאבים קלים בידי וברגלי
השמאלית, "לעזאזל עכשיו אני נזכר!".
נהגתי על האופנוע, אני חושב שהייתי קצת שיכור, וניסיתי לעקוף
מישהו ואז המשאית נגלתה אלי והדבר האחרון שאני זוכר הוא שפניתי
חדות שמאלה לשוליים ואת החלק הזה אני כבר לא זוכר, כנראה
שהתהפכתי או משהו כזה.  ידי ורגלי עדיין כאבו, הכאב התגבר
קצת.
פקחתי את עיניי, הייתי מטושטש ולא הצלחתי לזהות שום דבר,
וכעבור רגע עיניי התמקדו, שכבתי במיטה, מיטה של בית חולים,
לימיני הייתה שידה, היו לה שתי מגירות ראיתי שעליה הייתה חפיסה
של שוקולד וזר פרחים אדומים, אני אחגוג על השוקולד אח"כ חשבתי
וגיחכתי.
היה על השידה גם מכשיר, נראה לי שלט, הפינתי את ראשי קדימה,
ואז ראיתי שיש טלביזיה.
היא הייתה מולי ומונחת על מן קרש שחור כזה שהיה מוצמד לקיר,
בצד השמאלי של מיטתי היו שני כסאות וזה היה הכל, חוץ מדלת העץ
הלבנה הדברים היחידים המעניינים שהיו בחדר הזה היו אני,
השוקולד והקירות הלבנים.
עיני נעצמו שוב, לא יכלתי להחזיקן פקוחות עוד.
מישהו נתן לי מכות בכתף, כל כמה שניות מכה קטנה, "דאאי" אמרתי
במיאוס כשאני חצי בהכרה וחצי לא, "מיכה, מיכאל... תתעורר כבר"
היה זה קולה של אימי "אמאאא", עדיין לא התעוררתי לחלוטין, ואז
נשמע קולו העבה של אבי "מיכה" הוא אמר בקול רם.
שנאתי שהוא השתמש בטון הזה, כאילו הוא פוקד עלי, עיני נפתחו,
לצד מיטתי עמדו אבי שהביט בי בגיחוך, שמח על שהצליח להעיר
אותי, אימי עמדה לצדו, מביטה בי בדאגה ואז היא רכנה עלי, חיבקה
אותי ונישקה אותי על הלחי שלוש פעמים, הרגשתי כאב קל ברגלי
השמאלית ובידי.
אחי הקטן בן השמונה הסתכל לעברי אך לא עלי אלא על ידי, "על מה
אתה מסתכל?" שאלתי אותו באיטיות, כאילו כל מילה שיוצאת מפי זאת
הפעם הראשונה שאני אומר אותה, הבטתי שמאלה אל ידי ולהפתעתי
ראיתי את כולה עטופה בחומר לבן, מייד הבנתי שזה גבס. "איך זה
הגיע לפה?" שאלתי.
"יש לך שבר כפול בעצם ידך השמאלית שגובסה, וחבלה ברגל השמאלית
שתגרום לך לצלוע בשבועות הקרובים". חיפשתי את הדוברת במבטי,
הייתה זאת אחות, שעמדה מאחורי הוריי ליד הדלת.
"איך זה קרה לי?" שאלתי שוב, "איזה יום היום בכלל?". לא הותרתי
להם זמן לענות על שאלתי הראשונה, הרגשתי לא טוב כאילו אני לא
צריך להיות פה בכלל. הרגשתי חרא כאילו זה באמת לא קורה לי, אני
מתגייס עוד כמה חודשים ב בטוח ישפיע על הפרופיל שלי.
"אל תדאג מיכה שום גבר יותר חמור לא קרה, אתה צריך להיות שמח
שיצאת בזול" אבי ניסה לעודד אות, הוא אף פעם לא ידע לעודד כמו
שצריך. "ממש בזול יצאתי" מלמלתי לעצמי. "מה אמרת חמודי?" שאלה
אותי אימי, הבטתי בה "איזה יום היום?"  חזרתי על שאלתי. "היום
יום ראשון" ענתה לי אימי "ועכשיו רק  צהרים, בערך שלוש"
הוסיפה.
נדהמתי, כמעט יום וחצי הייתי ללא הכרה, הדבר האחרון שאני זוכר
זה שנסעתי על האופנוע וזה היה ביום שישי!.
"הייתה לך תאונה עם האופנוע" הסביר אבי, "הוא בשיפוץ אך כשיהיה
מוכן נמכור אותו" הוא לא ניסח את זה כשאלה אלא כעובדה.
"מה פתאום! אני שילמתי על חצי מהאופנוע ואני לא רוצה למכור
אותו" עניתי לאבי בנימה חלשה של כעס. "מיכאל היה לנו הסכם
כשקנינו את האופנוע, אם תהיה לך תאונה אז אנחנו מוכרים את
האופנוע, ללא ויכוח!" הוא צדק באמת היה לנו הסכם כזה אבל זה לא
היה הוגן כשהוא כבר החליט בלי להתייעץ איתי קודם. "אני מאוד
מצטערת אבל משלוש עד חמש אי אפשר לבקר, אם אתם רוצים אתם
יכולים לחכות במועדון" הייתה זו האחות שמנעה ממני לענות לאבי
תשובה כעוסה או מעליבה "חמוד אנחנו נחזור מחר, אמרו לנו
שתשתחרר רק עוד כמה ימים, יכולים להיות לך דימומים או שברים
פנימיים או משהו כזה אז אנחנו נבקר אותך מחר בבוקר, תאכל
מהשוקולד חמודי" אמרה אימי ואז נישקה אותי על הלחי.
"להתראות מחר, מיכה" הוסיף אבי "להתראות" עניתי לכולם ואז הם
עזבו את החדר.
האחות נשארה והסבירה לי כל מיני דברים כמו למשל מתי אני מקבל
אוכל ומתי הרופא יבדוק אותי, שמתי לב שיש לי כסא גלגלים בחדר,
האחות אמרה שאני אשתמש בו כדי ללכת לשירותים או למועדון.
היא הסבירה לי שהמועדון זה מקום שהחולים יכולים להסתובב בו.
יש שם טלביזיה, מכונות לשתייה וממתקים וכל מיני משחקים כך
שאפשר ללכת לשם כשנמאס מהחדר או כשהמשפחה מבקרת, חשבתי אולי
ללכת לשם בערב ולראות משהו בטלביזיה, האחות נתנה לי זריקה
להרדמה והלכה, לפני שנרדמתי הרהרתי על התאונה, אכלתי כמה
שוקולדים וחשבתי על כך שאני אחזור הביתה כמה אני יפנק את עצמי
איזה חודש וכל הזמן אני רק יישן ואראה טלביזיה.

כשהתעוררתי כבר היה מאוחר, בערך שמונה. על השידה היו פרחים
חדשים, בפתק היה כתוב: "למיכו'ש החלמה מהירה ותמיד היית נהג
דפוק, חבריך שי, אלעד ועופר".
בזמן שקראתי את הפתק נכנס הרופא. הוא לקח לי דגימת דם ונתן לי
קופסאות פלסטיק כדי שאני אביא לו דגימות של צרכיי ואח"כ הוא
עזב. העברתי את עצמי לכיסא הגלגלים, האחות הסבירה לי איך, ידי
כאבה פחות מאשר בצהרים אך רגלי שהייתה חבושה עדיין גרמה לי
לכאבים מעצבנים, חדרי היה קרוב לקצה המסדרון, בקצה היו
השירותים, גלגלתי את עצמי לשם והשתמשתי בקופסאות הפלסטיק
שהרופא נתן לי, כשיצאתי מהשירותים רשמתי עליהם את שמי והנחתי
אותם על עגלת ברזל שהייתה קרובה לשירותים והרופא אמר לי להניח
שם.
אח"כ גלגלתי את עצמי למועדון שהיה קרוב לקצה השני של המסדרון.
נכנסתי למועדון, זה היה חדר גדול, שבו היו כל מיני כסאות,
שולחנות, מכונות למכירת כל מיני דברים והיו שם עוד הרבה דברים,
אבל המקום נראה יותר יפה ממה שחשבתי שיכול להיות בבית חולים.
היו שם שני אנשים, אחד בגיל העמידה, הוא היה מאוד שמן וקירח,
הוא ישב על ספה מול הטלביזיה וראה  איזוהי תוכנית ספורט, בקצה
של החדר איפה שהיו החלונות שכרגע היו מוגפות בוילונות ישב איש
זקן וצנום וקרא ספר ברוסית תחת האור של מנורת מתכת שנועדה
במיוחד לקריאה.
הבטתי מסביב, ראיתי שעון היא הראה על השעה שמונה ושבע-עשר
דקות, הסתכלתי במכונות של האוכל בחמדנות, מחר אני אבקש מהזקנים
של קצת כסף.
גלגלתי את עצמי בחדר ובסוף עצרתי את עצמי לצד הספה שישב עליה
השמן שראה טלביזיה, מיקמתי את עצמי כמו שצריך וצפיתי בחוסר
עניין בתוכנית ספורט שהייתה בטלביזיה.
"שלום לך נער" הסתובב השמן ואמר לי, "שלום" השבתי לו, "למה אתה
פה?" הוא שאל בנימוס, "הייתה לי תאונת דרכים" עניתי לו. "ולמה
אתה פה?" שאלתי אותו גם כן מתוך נימוס "אירוע לב קל" השיב
"עברתי את זה בקלות, אבל אשתי היא זו שדאגה". "אהה" הנהנתי
לעברו, לא ידעתי מה להגיד לו.
"עוד מעט תיגמר התוכנית של הספורט ותוכל לראות מה שאתה רוצה"
הוא אמר לי. "זה בסדר אתה יכול לראות מה שאתה רוצה אני לא ממש
מסתכל" השבתי לו, "אני מבין" הוא ענה לי והסתובב לטלביזיה
בחזרה.
צפיתי בשעמום בכדורגל שהיה בטלביזיה, ואז נכנסה מישהי לחדר היא
הייתה בכיסא גלגלים ועברה לפינה הרחוקה של החדר שם היא קראה
איזשהו ספר. היא נראתה כבת גילי לכן החלטתי לגשת אליה ואולי
לשוחח עמה.
כשהתקרבתי אליה הבחנתי שהיה לה שיער בלונדיני ארוך ויפה, פניה
היו, אינני יכול להסביר זאת, פשוט רציתי לשבת ולהסתכל על פניה
היפות ששני עיניה הכחולות מבריקות כאבני חן, את שאר גופה לא
יכולתי לראות מכיוון שהיא לבשה חלוק של בית חולים וישבה בכיסא
גלגלים אך לא ראיתי עליה תחבושות כלשהם, רק גופה היה צנום
מאוד, זה היה הדבר היחיד שנראה בלתי רגיל אצלה.
"שלום" פניתי אליה כשהתקרבתי אליה יותר, "שלום" ענתה לי.
היה לה קול קטיפתי כזה, חלק. רציתי להרשים אותה נזכרתי במשפט
שתמיד אומרים אותו בסרטים "?WHAT A GIRL LIKE YOU DOING IN A
PLACE LIKE THIS " אמרתי את זה כאילו אני משחק בסרט. היא צחקקה
ענוגות "I AM SICK"  ענתה לי באנגלית.
"במה את חולה?" שאלתי אותה בסקרנות, ראיתי שאין עליה תחבושות
או דברים כאלה אז הנחתי שכנראה היא חלתה ולא נפצעה.
"אני" אמרה והביטה לעברי "לא עניינך!" הוסיפה והפנתה את מבטה
הצידה כאילו היא מלכה או משהוא כזה, "נו, באמת" שאלתי אותה עוד
פעם.
היא הביטה בעיני למשך כמה שניות "לא לימדו אותך שלא שואלים
נערות שאלות שכאלה?" אמרה ברצינות והמשיכה להביט לעיני, הבטתי
בה חזרה ואז התפוצצתי מצחוק, התחלתי לצחוק בקול רם ולא יכולתי
להפסיק, המשכתי לצחוק עד שהזקן שקרא ספר התחיל למלמל ברוסית
ואז הפסקתי, חוץ מכמה פרצי צחוק קטנים שלא היו נתונים
לשליטתי.
"אז כנראה שאת לא רוצה לגלות" אמרתי לה בעצב, כאילו נפגעתי
"כנראה שלא" השיבה.
"ולמה אתה פה?" היא שאלה אותי. "התחלקתי על קליפת בננה ונפלתי
על היד" השבתי לה ברצינות.
"באמת!" היא נזפה בי "אם את מתכוונת להציק לי כל היום אז אני
אגלה לך. עשיתי תאונה, בסדר מרוצה".
היא הסתכלה עלי ושאלה "איך עשית את התאונה?", "נהגתי שיכור על
האופנוע, לא רוצה לדבר על זה" אמרתי לה.
"בסדר" ענתה, "לי קוראים יוליה, אבל אתה יכול לקרוא לי יולי,
ככה חברים שלי קוראים לי", איזה שם יפה זה יוליה חשבתי, אחד
מהשמות היפים ביותר ששמעתי.
"לי קוראים מיכאל, אבל בשכונות מכנים אותה מיכה" היא צחקקה
ענוגות, "נעים מאוד להכיר אותך מיכה היא אמרה. אז נשמע הצפצוף
של השעון שאומר שהשעה כבר תשע, אחות נכנסה לחדר והודיעה בקול
שהמועדון נסגר בעוד עשר דקות. "מתי את עוזבת יוליה?, הייתי
רוצה להיפגש גם שוב מחר" אמרתי לה בחיבה שלא כל כך הצלחתי
להסתיר, "עוד יומיים אני עוזבת, אני טסה לארה"ב כדי לעבור
ניתוח ואם הכל ילך כשורה אני אחזור לארץ בשבוע הבא".
"אני מקווה שזה לא משהוא חמור" שאלתי אותה בדאגה, "לא זה משהוא
שיגרתי, אל תדאיג את הראש הקטן והיפה שלך בקשר לזה" אמרה לי
במין טון חצוף "כנראה שפרטים אני לא יוציא ממך אז אני מקווה
שניפגש פה מחר בסביבות עשר בבוקר" היא חייכה אליי "אולי" אמרה
ואז גלגלה את עצמה מחוץ לחדר מבלי להביט אחורה, "בחורה לעניין"
מלמלתי לעצמי ופניתי לחדרי.

התעוררתי באיטיות, האחות העירה אותי, היא הביאה לי מגש עם
ארוחת בוקר, ואח"כ הרופא בא ועשה לי כמה בדיקות, הוא אמר לי
שאם בבדיקות האלו לא יגלו משהו אז אני אשתחרר מחר בבוקר, איזו
הקלה הרגשתי שאני עוזב כבר מחר.
אבא שלי עבר דרך בית החולים כשהוא הלך לעבודה הוא אמר לי שהוא
כבר טיפל בביטוח ובדברים האלו ואולי שאחזור הביתה אני יחתום על
כל מיני טפסים, בקשתי ממנו שישאיר לי כסף לשטויות ואח"כ הוא
הלך.
בסביבות תשע וחתי הלכתי למועדון, יוליה לא הייתה שם, אז ישבתי
מול הטלביזיה והעברתי תחנות בשעמום, אין שום דבר מעניין. היו
שם כל מיני אנשים, חולים ומשפחות שביקרו אותם.
התגלגלתי למכונות כדי לקנות לי קולה או משהו כזה, בזמן שעברתי
לשם ראיתי שיוליה באה, היא נכנסה ועצרה ליד שולחן ריק, נופפתי
לה לשלום וסימנתי לה שעוד רגע אני בא. קניתי שתי פחיות קולה
והלכתי לשולחן שיוליה ישבה לידו.
"תודה" היא אמרה כשנתתי לה את אחת מהפחיות.
"איך עבר הלילה?" שאתי אותה בנימוס, "עבר סוף סוף" ענתה לי.
"למה אתה לא הולך עם קביים?" היא שאלה אותי, ,יש לי כאבים ביד
השמאלית ואני לא יכול להישען על הקביים אבל מחר זה כבר יעבור,
מחר אני כבר משתחרר".
היא חייכה "יופי לך" אמרה.
"רוצה אולי לשחק שח או קלפים, יש פה כל מיני משחקים", היא צחקה
"אתה תוכל לעמוד בהפסד?" אמרה באתגר.
"עוד נראה" עניתי לה בהתנשאות.
זה היה ממש כיף, כל הבוקר שיחקנו כל מיני משחקים, לפעמים אני
ניצחתי אותה ולפעמים היא ניצחה אותי, בצהריים אכלנו ביחד ונורא
נהניתי. לקראת שלוש אחת האחיות הודיעה שעד חמש צריכים לנוח
והמועדון יהיה סגור.
"אז אני משער שנתראה בערב?" שאלתי אותה בציפייה, "בטח" היא
אישרה והתמלאתי אושר.
"הייתי רוצה להיפגש איתך אחרי שתחזרי מארה"ב?" אמרתי לה בתעוזה
רבה.
"בערב תיתן לי את מספר הטלפון שלך ושיהיה לי ממש משעמם או שאני
יהיה שיכורה אז אני יתקשר אליך".
"באמת יוליה" אמרתי לה ברוגז קל. "בסדר, בסדר אני אתקשר אליך
אחרי שאני יחזור" אמרה לי ברוגע.
"אוקי, אז להתראות הערב" אמרתי לה ואז עזבתי את החדר.

בצהריים ישנתי מצוין, כי הרגשתי מצוין, הרגשתי ממש מאושר,
למרות התאונה. חשבתי לעצמי שאם הייתי יכול למנוע את התאונה
הייתי עובר אותה שוב רק כדי לפגוש את יוליה הנפלאה.
"היי, היי" אמרתי, "עזבו אותי", כשהרגשתי שמנדנדים אותי מצד
לצד, התעוררתי בפתאומיות, ואז התחלתי להרגיש דגדוגים, כמעט
התעוררתי לגמרי "די" צעקתי והתהפכתי כשאני צוחק מהדגדוגים.
כבר הייתי ער לגמרי והבחנתי בשי ואלעד מימיני מדגדגים אותי
ומשמאלי היו שם עופר ואורית שגם דגדגו אותי.
"אם לא תפסיקו אז אני לא אתן לכם לחתום על הגבס שלי" הודעתי
בקול ואז הם הפסיקו.
"מה עניינים חבוב?" שאל אותי עופר.
"איך הולך אפס?" הוסיף אלעד.  "מה אתם עושים פה?" שאלתי אותם
בפליאה, "באנו לקחת אותך?" הם ענו לי. "אבל אני משתחרר רק מחר
בבוקר" עניתי להם, הרגשתי קצת אכזבה כי רציתי ללכת אתם, זה
יכול להיות מה זה כיף.
"אל תדאג מיכה, כבר טיפלנו בעניין הפעוט הזה" אמר לי שי, איזה
הקלה הרגשתי, אני עף מהמקום הזה כבר היום. "הנה הבאנו לך
קביים" אמר לי שי. "איזה יופי" חייכתי אליהם בכיף.
"חכו לי בחוץ וכבר אני בא" אחרי שהם יצאו התלבשתי ולקחתי את כל
הדברים שלי שהיו שם והלכתי.
באותו ערב עשינו ממש כיף, נסענו במכונית של עופר למסעדה סינית
שהם הזמינו אותי אליה, ואח"כ נסענו לחוף וישבנו על המכונית,
דיברנו על כל מיני דברים והקשבנו לים.
אח"כ כבר היה מאוחר אז הם הורידו אותי בבית ונפרדתי מהם, היה
ממש כיף ובאיזשהו אופן היה יותר מדי כיף.

"מיכה" שמעתי "מיכה" עוד פעם, "מה?" עניתי בעייפות, "כבר 12
בבוקר תקום", "אמא עוד מעט אני קם" אמרתי לה.
"בסדר, אני מכינה לך ארוחת בוקר עוד 10 דקות" ענתה ואז יצאה
מהחדר.
קמתי באיטיות מהמיטה והלכתי למקלחת, כעבור 10 דקות ישבתי ליד
שולחן האוכל מוכן לזלול. אמא שלי כבר הניחה את כל האוכל על
השולחן, הייתה לי הרגשה מוזרה, מוזרה מאוד כאילו שחכתי משהו,
אבל לא זכרתי מה זה היה. כוס המיץ הייתה בדרכה לפי כשנזכרתי.
הכוס התנפצה על הרצפה ברעש והתפזר בכל החדר. "מה קרה?" שאלה
אותי אמי בדאגה, "שחכתי מיוליה!!" אמרתי לה בכעס.
כעסתי על עצמי ועל טפשותי, "מי זאת יוליה?" היא שאלה אותי.
"תסיעי אותי לבית החולים, אני כבר אסביר לך בדרך" אמרתי לה
וזירזתי אותה.
כשהגעתי לבית החולים מיהרתי ככל האפשר עם הקביים, עליתי בכאבים
במדרגות במהירות ונכנסתי למעלית, במהירות עברתי למועדון, יוליה
לא הייתה שם. תפסתי אחות שעברה שם, "איפה יוליה?" כמעט צעקתי
עליה.
"היא כבר עזבה" היא אמרה לי "מתי?" שאלתי אותה, אולי אני עוד
אספיק להגיע אליה.
"לפניי שעתיים" היא ענתה במהירות.
"לא.. לא" אמרתי לעצמי בתסכול "מה הכתובת שלה, זה בטח רשום
אצלכם" שאלתי אותה בתקווה, אבל פניה אמרו את התשובה עוד לפני
שענתה לי, אסור להם למסור פרטים על החולים שלהם.
איך עשיתי את זה לעצמי, חשבתי, ממש דפקתי הכל, איזה חרא, הכל
חרא.
עכשיו זה בטוח, חשבתי לי, עכשיו זה כבר בטוח שאיבדתי אותה.
איבדתי את יוליה שלי לתמיד.