חיילים של זמן פציעות נשלחים להרוויח
עוד התקפה אחת אחרונה, לשמור על הכדור
בפינת שדה המרגניות האדומות, שליד הדגל
המלוכלך של בלאטה, שליד השד משכם
שאינו יודע מה, שנכלא עד צוואר
בבקבוקי נחושת מקומית זולה, בחיקויי מרתפים, בתווי הנגינה
של האינקוויזיציה האימפוטנטית, המחופשת
לעת החדשה.

עונתיות החיים מעולם לא היוותה שיקול מכריע. זו תמיד הייתה
חלקת האדמה המסממת, שבשמה חזרו אליה, מי במוקדם, ופה וסול
צורמים של "יזכור", במאוחר מקופלים בארונות, כמו שומן
בדבשת השכול.

אפילו שירתי חדלה לכבוש עכשיו לרגע, כאילו עצרה
להתפעל מפשטות יופיין של צמרות עצי הצפצפה, מנצחונן המשכר
של מנגינות-העם האיריות.