מ. יציק / חרבות ושיניים |
פתאום היא זזה. זה לא שכבר לא ראיתי
את ביתו האחרון של השיר
או אפילו את גבה
המתקער מעל שפת הכיור. הייתה זו תנועה שונה,
מתענגת, איטית ומושלמת
כמו אותו הרגע של אחרי
או לפני המוות. כמוני הוא, ידידו
הטוב של הנצח, עדיין אורב ומצפה
לה, מתפקע בין תותבות הזמנים
ליטול רוחה אל מימי האגם, לחולל
שמות בגופה הנחלש מיצר, מסופניות,
מבראשיתיות של אהבה
שהרי היא אינה ככל. על כך תוכלנה להעיד
השקערוריות הטריות שנוצרו
בשפופרת משחת ה"קולגייט" החדשה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|