אני אוהבת אותך. כן, אני אוהבת אותך. זה קצת מוזר לי לומר את
זה ככה, בגלוי, אבל אני אוהבת אותך. בכל יום יותר ויותר. בכל
דקה שעוברת זה נהיה יותר עמוק וזה מפחיד אותי. זה מפחיד אותי
כי אתה לא שלי, ואולי גם לא תהיה שלי אף פעם. זה מפחיד אותי כי
זו תחושה זרה לי, זרה ומשתקת. הכל מתגמד ליד התחושה הנפלאה
הזו. הכל פשוט מתאדה.
יום אחד אתה עוד תדע את זה, אני מבטיחה לך שאתה תדע. היום הזה
יכול להיות אפילו היום, או מחר, או בקרוב. היום הזה יכול להיות
סוף העולם, ויכול להיות תחילתו.
זו בטח תהיה הקלה גדולה להגיד לך את זה סוף סוף. או שאולי זו
תהיה מעמסה נוראה.
בכל מקרה, רק שתהיה מוכן, איפה שלא תהיה, אתה הולך לדעת את זה
מאוד בקרוב. כי זה בוער בתוכי ומאיים להתפרץ, ויום אחד, יום
אחד זה יתפרץ ברעש גדול והמולה רבה. רק בלבי יהיה שקט. השקט
שאחרי הסערה. או אולי תהיה הסערה שאחרי השקט.
ואתה , אתה תשב לך שם עם החיוך התמהוני הזה שלך, עם המבט
המופתע , ותחשוב לך כל מיני מחשבות נסתרות שלבי לא יידע אותם
לעולם. ואני אתחרט על כל מילה שהוצאתי מפי באותו היום. על כל
פסיק, וכל נקודה. אתכנס פנימה אל תוך תוכי ואעלם. או לפחות
ארצה להעלם. אבל אתה תראה אותי, ממך לא יהיה לי מפלט.

הרוח הקרירה נושבת עכשיו מאחוריי ומטילה צינה מאיימת על גבי.
קר לי עכשיו, קר ובודד. אני הולכת לי בין הכביש למדרכה, במסלול
הקבוע הזה של היום יום. בצדי הדרך מונחים להם בנחת כל הספסלים
עליהם ישבנו. כל השיחות שלנו עוברות לי בראש. כל מילה מקבלת
פתאום משמעות. בטח בכלל לא התכוונת להגיד את כל הדברים האלה.
אם היית יודע איך אני מפרשת את זה ודאי לא היית אומר לי את כל
זה. אבל אמרת. אתה אמרת, ואני, כהרגלי, הענקתי ברצון משמעויות
לכל מילה שלך. ככה, בכלל בלי שתתכוון לכלום. אני והשטויות שלי.
כמו תמיד, חיה באשליות. אבל לפעמים אין ברירה חוץ מלחיות
באשליות. ולפעמים זה אפילו די נחמד.
מעליי השמים מחליפים צבעים. אדום, ורוד, כתום. כמה יפה היא
השקיעה, רק חבל שעם השמש שוקע גם הלב. מחשבות רצות במהירות
האור. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך.
לצדי כבר נגמרו הספסלים ונשארו רק בדלי הסיגריה שהתעופפו להם
ברוח. עם כל בדל כזה עף לו עוד זיכרון ממך. נרקמת עוד אשליה
מגוחכת עלינו.
מסביבי הכל כבר שחור ורק ירח אחד חלש וכמה כוכבים נוצצים
מאירים את דרכי בחושך הזה. האמת היא שככה או ככה אני אבודה. גם
הפנס הכי גדול לא יאיר את דרכי בחושך הנוראי שאליו נקלעתי.
אלוהים, איך תמיד אני מסתבכת כל כך? איך תמיד אני הולכת
לאיבוד?

נהיה כאן כבר ממש קר והראש כבר לא פועל, אפילו המחשבות קפאו.
נותרה רק הרוח המציקה הזו שמזכירה לי את החיים שלי לאחרונה.
נותר רק הקור הכבד הזה שמזדחל לו ברוע אל לבי, תופס לו כל פינה
חמה שם בפנים, וכובש את נפשי.
רק שלוש מילים נשארו שם עכשיו. שלוש מילים בודדות וקרות כקרח.

אני
אוהבת
אותך.