מ. יציק / מתוך כל היש |
היום. כשכל השחור נראה הכי פחות
לבן, דווקא היום,
קרסו מלתראות השיכחה והעופרת
והזיכרון שורפים פתאום גדרות של נייר
ואדם שפעם היו חיים.
אני כותב אל תוך האין. אתה
זוכר את נדנדת-העץ שבנית בשבילי?
את מבטה הדואג של סבתא שמא אפול?
לו רק ידעת כי עד היום
אני משורר של עץ
והיא עדיין.
אולי זה מפני שהכול התחיל שם. במקום בו וויתרת
על נדנדת-המוות לטובת נדנדה של עץ, של שיר
חיים עצוב שנגמר.
מוקדש באהבה לסבי ז"ל, ניצול שואה
25.08.1922 - 17.03.2002
ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה
שנת תשס"ג.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|