עוד מעט יגיע היום הזה, היום הגדול הזה. הוא ממש כאן בפינה,
עוד כמה צעדים והוא כאן.
אני יושבת על המיטה ומנסה לחשוב על החיים שלי, על איך הכל
התגלגל. איך הגעתי לנקודה הזאת של השבירה, ההיכנעות המוחלטת
והוויתור.
בהתחלה זה לא היה בולט.היו רק כמה רמזים קטנים ובלתי מורגשים
למה שעבר עליי. פה איזו סיגריה, שם כמה דמעות, באמת לא משהו
רציני. בפנים הרגשתי איך כל עולמי מתנפץ, איך אני לא יכולה כבר
לחיות ככה יותר, איך הייאוש מכרסם בי ללא הכרה. אבל כמו
שאמרתי, אחרי כמה דמעות וסיגריה הכל היה בסדר. החיוך חזר ומילא
את פניי והייתי בסדר. ממש בסדר. אפילו נהדר.
לאט לאט כל הסיפור הסתבך. הסיגריה הפכה להרגל, וגם הדמעות. משם
כבר לא הייתה דרך חזרה. כלומר, זה לא שלא הייתה דרך, זה פשוט
שהכאב הסתיר אותה.
המשכתי כאילו הכל כרגיל, ובאמת הכל היה כרגיל. בוקר, קמים
(בחוסר רצון אולי, אבל קמים), הולכים לבית ספר, חוזרים הביתה,
פה ושם הולכים לאיזה חוג ונגמר היום. נגמר השבוע. נגמר החודש,
ונגמרת גם השנה. ככה, בלי להרגיש. בריקנות מוחלטת עברו עליי
החיים במשך כל כך הרבה זמן .טוב נו, אולי לא בריקנות מוחלטת-
היו גם התסכול, הכאב והשנאה שמלאו אותם בהנאה. ועם כל שנה
שעברה, הצטמצם לו מעט החיוך ונתן מקום לדמעות לנזול.
סבלתי לחיות. כן, סבלתי מכל רגע שנשמתי, שראיתי, ששמעתי,
שהרגשתי. מכל רגע שהסתכלתי על עצמי. סבלתי. וזה לא קל לילדה
לחיות בסבל. באמת לא קל. אבל הייתי בסדר, באמת.
יום אחד ההורים שלי גילו על הסיגריות ואמרו לי להפסיק. ואז, אז
הכל התנפץ. בשניה. כבר לא היה לי במה להתנחם ולא הרגשתי טוב
בשום מצב. אפילו את העשן שהסתיר אותי קצת לא היה לי. הייתי
חשופה, ושנאתי את זה. הכאב רק גדל, מבפנים ומבחוץ, ושום דבר לא
עזר לי לראות מעבר לעצמי.
אחרי כמה שנים כאלה, של סבל, מצאתי נחמה במילים שדיברו אליי,
במנגינות. תחילה באופן חלקי, ואחרי כן התמסרתי לזה כולי. מצאתי
שוב משהו שטיפה יסתיר , שקצת יטשטש את הכאב.
עשיתי מאמצים רבים, והצלחתי להוריד מעצמי קצת כאב. החיוך התחיל
לחזור ושינוי מרענן נראה באופק. זו באמת הייתה תקופה יפה.
תקופה של תקווה, של חלום. הכל היה טוב ויפה אם ככה זה היה
נשאר,אך לא עבר זמן רב והכל חזר. השנאה, התסכול והייאוש. כעת
כבר יותר רואים שהם כאן. אולי כי יש פחות ממני. כולם מנסים
לשאול, להבין, אבל אני לא מעונינת בחשיפה. ממש לא. רק זה חסר
לי עכשיו.  
ואני יושבת לי כאן על המיטה, מוצפת בתהיות ושאלות לא פתורות,
מנסה לגרש מעט את השנאה ולעורר את התקווה, ולא מצליחה. לוקחת
עוד שכטה אחרונה מהסיגריה שלא ויתרה על מקומה הנכבד ברשימת
חסרונותיי ומסתתרת מאחורי העשן האפור והעצוב שמתפזר בחדר.
עוד מעט הוא מגיע. יום הולדתי ה17. הוא ממש כאן, מעבר לפינה,
מחכה לרגע הנכון לתקוף אותי בייסורים של חשבונות נפש מעיקים
ורשימות הספקים ריקות שלא התמלאו גם הפעם.
מעניין איך הוא יהיה הפעם, מעניין כמה דמעות ייזלו בו השנה,
וכמה עשן יתפזר עוד בחדר. ובינתיים, בינתיים אני אסתתר לי כאן
מאחורי העשן שאני כל כך שונאת, ואחשוב מה היה קורה אם הייתי
מוצאת את הדרך.